הרעש שוב בלתי נסבל ומשגר מליארדי נוירונים שגורמים לעיניים שלי להצטמצם בכוח וללסתות שלי להינעל בעוצמה כדי להתשלט על החרדה שתוקפת אותי כהרגלה כמעט כל בוקר, אחרי שינה בה אין לי שליטה. אני יושב בחוץ, הגוף שלי קופא אבל הראש רותח. אני יושב, מכווץ, מסתכל על הנוף הפסטורלי שניבט מהמרפסת, מראה שעל פניו אמור להיות מרגיע ושקט, אבל זה לא מה שהמח שלי אומר לי. כשאני עוצם עיניים למרכז את עצמי הוא מנצל את ההזדמנות ושולף אותי בדרך למקום הבטוח שלי ומטיח פניי מול המראה של חיי, מטיח בחוזקה פעם אחר פעם, שלא אשכח באמת מי אני, כמה אני עלוב וחלש ועול ליקום. אני כבר כמעט ולא שומע את הצעקות שלו בזמן שמרסק את פרצופי במראה, סודק אותה ופניי מתלמאים בחתכים מהזכוכית. תזכור מי אתה. תזכור את המגבלות שלך.
תורשה או סביבה, זה כבר ממזמן לא רלוונטי. המצב הוא מה שהוא, האישיות היא מה שהיא. אני מבוגר מידיי בשביל לתת לטראומות כאלה או אחרות להמשיך להכתיב לי דברים. עבר מספיק זמן כדי שהפצעים הפתוחים יהפכו כבר לצלקת. אני לא יכול להמשיך להימנע מאינטימיות עם נשים כי ריחות של חוויות עבר משתקות ומעררות בחילה מציפים אותי כל פעם מחדש. אני לא יכול להמשיך לא להאמין לאף מילה חיובית שאומרים עליי כי לפי המח שח תמיד יש אינטרס מאחורי זה. אני לא יכול לחשוב שכולם מזלזלים בי ורוצים ברעתי. לא כל בני האדם מתנהגים בצורות שיצא לי לחוות. יש שיגידו שרובם לא. אבל תמיד הייתה לי נטייה לעשות דברים שאני לא ממש רוצה, בגלל שהרגשתי שרצוני פחות חשוב מרצון מי שמולי. יש רגעים אפילו שפניי מתעוותות ומלמולי שנאה עצמית מציפים אותי כשאני נזכר פתאום, ללא התראה, בארוע כזה או אחר שקרה לפני מליון שנה. כל מה שאמור להשאר זה זעם.
אני כבר לא צעיר. אני מתמודד עם החרא הזה כבר יותר מעשרים שנה, ועדיין שורד. כיום כמעט ואין לי בעייה עם תנאי ההישרדות שלי. למשך השנים ניסיתי כל מיניי צורות חיים, עבודות, מערכות יחסים, ונכשלתי בכל אחת ואחת מהן בדרך כזו או אחרת. נשברתי. לא משנה איפה הייתי, מה היה היקום שמסביבי או כמה מדהימים היו האנשים שצעדו איתי , המח תמיד חוזר לאותו המקום. כל סדר שניסיתי להכניס לחיי התפרק לגורמים מכח הכבידה האימתני של הכאוס שעוטף את גרעין הווייתי. באמת שניסיתי להתמודד אתו, אבל תמיד, תמיד הוא מחזיר אותי לאותו מקום.
אם הייתי מטפל בעצמי הדבר הראשון שהייתי שואל זה - מי זה "הוא"? מי זו היישות שפעם אחר פעם מחריבה לך את החיים, מייבשת את התחושת הערך ומעוותת את התפיסה המציאותית עצמה? מי זה? הרי ברור שהתשובה היא, מן הסתם, אני, כי אין באמת שום הסבר אחר. במערכת האמונות שלי, לפחות, אין סבירות לשום דבר אחר חוץ מאדם שתוקף את עצמו. אבל אז עולה השאלה - למה? למה שאני אלחם בעצמי? למה שאני אהיה כל כך חם, סולח ומקבל עם אנשים אחרים, אבל אליי אתייחס באכזריות ובאפס סבלנות? באמת שאני לא מבין את זה.יכולתי להבין את זה בעבר, כשעשיתי דברים שהיו מנוגדים למי שכנראה שאני. פגעתי בהרבה אנשים בנסיונות ההישרדות הלעיתים אולטרה אגואיסטים שלי. התעלמתי מהמח שלי, סיגלתי דפוסי מחשבה שאולי יותר מתאימים לחברה בה חייתי, אבל לא ממש עבדו עם מה שהמח חשב.
מאז כל החוויות האלה, עברו כמה שנים. היום אני חי חיים מאד מינימלים וסגפנים, די איבדתי עניין כמעט בכל דבר, לפעמים אני עושה את השטות של לנסות להפוך אותם ליותר ממה שהם, אבל זו כרוניקה של כשלון ידוע מראש. בנסיונותיי נרשמתי אפילו לאתר הכרויות, הכרתי בחורות ויצאתי לדייטים, אבל גם זה לא הסכים איתי. אני לבד כי כנראה בחלקו המוחץ של הזמן אני מעדיף להיות לבד. ההבלחות הקטנות האלה מידיי פעם של רצון להרגיש משהו מעבר קיבלו את ההזדמנות שלהן. אני נמצא היום במקום שבו הרגשות העיקריים שאני מרגיש הם זעם וחמלה ברוטציה לא מאוזנת ובלתי צפויה, וזהו. אני לא מרגיש אהבה, או רצון בה. שיהיה ברור, יש לי אנשים קרובים בחיי שאני מוקיר ואוהב, אבל הגבול די סגור.
אני דווקא מאד אהבתי אהבה.האמנתי שאני יצור שניזון ממנה וחי אותה. זה היה החלק העיקרי, למעט ההכלה, שגרם לכל הסבל האולטרה רגשי להיות שווה את זה. הרי יש שתי קצוות לרגש - במקום שבו יש כאב גדול יש גם אהבה גדולה. וחוויתי אותה לא מעט. גם היום אני חווה גרסה מינימלית ומאד סלקטיבית שלה, יש רגעים קטנים, נדירים, עם אנשים ספציפים, שאני מאפשר ללב שלי להציף את מהותי בסוג של אהבה ומשיכה. אני מרגיש כמות אהבה ככ גדולה ובטוחה אליהם. אני עושה את זה כי אני יודע שמדובר בדברים חסרי סיכוי. אני נותן לעצמי, לחוות את הרגש האדיר הזה בצורה הכי טהורה שמתאפשרת, ללא נגיעות של מציאות ועתיד ולזמן מוגבל. אלו רגעים ספורים, נדירים, שאמנם גוררים אחריהם קצץ עצב, אבל שווים כל רגע. הרציונאל תמיד עוזר, בסופו של יום הרגש חוזר למאורה שלו, עד הפעם הנדירה הבאה.
מה עוד יש לומר? אין עוררין על זה שבחודשים האחרונים מצבי הולך ונהיה פחות מאידיאלי. אני לא ממש יודע אם אפשר לשנות כבר משהו. האמת היא שנמאס לי מהכאב, נמאס לי שהמחשבות שלי, שחייבות לפעול בכמה מישורים במקביל, לא נותנות לי מנוח. נמאס לי שאין לי אדמה יציבה עליה אני יכול לעמוד ולהתחבר למחשבה אחת. אני חווה עליות וירידות בהפרשים של דקות, לעיתים אפילו ללא קטליזטור, משהו פשוט משתנה. זה מצריך שליטה תמידית לאיזון. להרים עצמך שאתה נופל ולתת לעצמך מכה באף כשאתה מתחיל לעוף. אני יודע שאני עושה את המעשה ההישרדותי, אך הפחדני, של להרחיק ממני את הדברים שיכולים לעורר את הצד המואר של הרגישות כשזה נוגע לאיכות החיים שלי.אני מעדיף להכיל כאב וכאוס של אחרים שזקוקים לזה, קשה סיפורם ככל שיהיה, על התמודדות עם עצמי. באופן מורבידי ופילנטרופי בצורה מוזרה אני בורח להקשבה ולעזרה לאנשים אחרים. אפילו זרים. את הזבל שלהם אני יכול להריח. משלי אני מקיא תוך שניות.
אני עייף.
הייתי צריך להוציא החוצה, אפילו שהפוסט סופר מבולבל ושאיכות הכתיבה הדרדרה קשות.
תודה שהקשבתם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה