האמונה מלרלרת

שמחתי ששנת 2011 נגמרה. היא לא ממש היטיבה עימי. אני יכול בכנות ובנשימה אחת לומר שזו הייתה השנה הכי גרועה והכי מאושרת בחיי. מכיוון שבחודשים האחרונים אני עובר מעין משבר אמונה, אם תרצו לקרוא לזה ככה, המחשבות היומיומיות הוחלפו בשקט מתחת לאפי עם מחשבות אחרות, זרות, רקובות. דברים חסרי הגיון מקבלים משקל ונוכחות ביקום שמסביבי. כבר חשבתי שעברתי את זה, חשבתי שטוב לי עם איפה שאני נמצא במבחינת אמונה. לדוגמא, אני מתאמץ בכל כוחי בימים אלה להאמין במזל. התחלתי להאמין שלרצון ולמחשבות שלי יש השפעה על העתיד שלי, יותר מאשר מעשים. כבר הייתי במקום הזה בעבר, נאלץ להשלים עם מערכת חוקים נטולת הגיון (שלי, לפחות)  שגם אני כבול אליהם. האבסורד הוא שאני מנסה לקחת את הסיכונים ולהאמין, ולא משנה מה אני עושה וכמה אני מנסה ובאמת רוצה להאמין, זה כל פעם לא עובד, ואני חוזר לחוסר ההגיון, שבו מחשבה או רצון של אדם אחד יעלו או ייכפו על  אלו של אדם אחר. 

בן אדם קם בבוקר, מסתכל מהחלון ורואה שמיים אפורים, פניו נופלות - הוא אוהב את השמש. מה עושה? מאמין בכל כוחו שתהייה שמש, רוצה את זה וחושב את זה. בבניין מולו קם עוד בן אדם, מסתכל החוצה, מחייך ומודה למי שמודה על מזג האויר, כי זה מה שעושה לו טוב, ומאמין בכל ליבו שהיום ימשיך להיות סגרירי, רוצה בכל כוחו, חושב בחוזקה.  אני לא מצליח להבין איך כל זה עובד ביחד. איך אפשר לחשוב שבעזרת כח רצון והחלטה היקום ייסטה לטובתך. הרי התקדמותך והצלחותייך יידרסו וישדדו אחרים השווים לך החולקים אתך את אותו היקום, המכיל את כולנו, למה שיקשיבו לזה ולא לזה? אני מבין איך אדם מסוגל להאמין בזה ביקום הפנימי שלו, אבל למה שזה יפעל על יקום אחר, בטח לא זה הגדול ממנו? אנחנו יקום שמורכב ממליארדי יקומים הולכים ונושמים, שכל אחד חי רק לפי החוקים שהחליט לעצמו. המתנה הטראגית של תפיסת המח העצמתית אך המוגבלת שלנו.

 יש שני דברים שאני מאמין בהם באופן מוחלט.  דבר ראשון - יש הרבה בעולם הזה מעבר למה שאנחנו מכירים או מסוגלים, כרגע, לספוג ולקלוט, אנחנו כולה בתחילת ההתפתחות המוחית שלנו. הדבר השני הוא מאד פשוט – היקום, המאקרו, הוא כאוטי וניטרלי. אם יש לו תודעה, אני בטוח שמושגים כמו טוב ורע שווים בעיניו, אם בכלל קיימים בלקסיקון המחשבתי שלו. הרי בסופו של יום, טוב לא יכול לשרוד בלי רוע, ולכן כל רעיון מיגור הרשע שעליו בנויות רבות מהתרבויות והדתות שלנו הוא פרדוקס – אם תחסל את הרוע לחלוטין תבטל את קיומך של עצמך. אני לא יודע איך אנחנו, כבני אדם, גדלנו ואימצנו קו כזה או אחר. זכות הקיום של הרוע קשורה באופן ישיר לזכות הקיום של הטוב. טוב ורוע, מושגים אגב, שאנחנו הכתבנו לעצמנו, לא קיבלנו מהיקום הרחב שמסביבנו.

אין טוב ורוע – אין קארמה – אין מערכת תגמולים. אין יותר מקל וגזר, אין יותר השפעה חיצונית אמיתית על בחירותינו, לא סתם אנשים רעים לעתים נמלטים וטובים נופלים קרבן למחלה קשה. אין שום קורולציה בין מהמעשה, השכר או העונש. שוב, אותה מערכת שאנחנו מצאנו לנכון ללמד את עצמנו, על דעת עצמנו.

הרוע, כמו הטוב, מעבר לעובדה שברוב הזמן הם מושגים יחסיים, אבסולוטים אצל אדם אחד לעיתים נדירות מאד. כשאני מדבר על "טוב" ו"רוע" זה בעצם  ההבדל שביצרים הפנימיים . אתה לא בוחר להיוולד ולגדול (כמובן שלסביבה יש השפעה גדולה) עם צד טוב או רע. אתה פשוט כזה. הפוטנציאל לשני הקטבים נמצא אצל כולנו. זו הבחירה שלנו איזה צד לאמץ להמשך חיינו. ומה שלרוב קשה לנו להבין, זה שבחלוקת התודעה האנושית בין טוב ורע, כמו 99.9% מהדברים בעולם, אין רק שחור ולבן, או בהשאלה, חושך ואור. לטובים יש לעיתים יצרים ורצונות טבעיים ש"מייסרים אותם", אך גם לרעים יש יצרים ורצונות טובים, שאינם יכולים להסביר ו"מבלבלים" אותם גם  כן.שום דבר הוא לא אבסולוטי במלחמה הבלתי נגמרת בין הכוחות בתוך הנפש. או אולי זה רק אני? 

אין בדבריי שום כוונה או רצון להצדיק מעשים של אנשים. אדם בוחר איזה דרך יילך בה, אבל האחריות על מעשיו ובעיקר על בחירותיו היא ללא עוררין שלו, ושייקח בחשבון שזה עובד לשני הכיוונים ותמיד יהיה מי שיעמוד מנגד. ותמיד זה יהיה עוד בן אדם.

כעת אני נמצא במקום בו אני מאמין בדיוק בזה. אני מקבל את נוכחות שני הכוחות האלה בתוכי, אבל למען הסר ספק, אני הוא זה שמשיט את הספינה הזאת. למרות שהמחשבה שהיקום כזה ניטראלי וקר, אני לא יכול שלא להאמין שישנה איזה יישות מוטמעת בתוכו. אני עדיין מאמין  שאנחנו כולנו מיקרוסקופים בקנה המידה של היקום, אבל בתוך כולנו - יקומים שלמים, וכל מה שנותר זה לדעת איך לשזור את יקומך ביקומם של אחרים, בלי לפגוע באיזונים העדינים שבין יקום ליקום, ולהבין שגם אחרים מאמינים שהם חזקים באמונתם. בסתר ליבי אני מאמין שיש תודעה ליקום. אפילו מערכת רגשות. ואני משוכנע שהיא שונה בצורה משמעותית משלנו, אבל אני רוצה להאמין שיש מקום להידברות, שיש מקום לדו שיח והדדיות. ואת המקום הזה, כואב לי לומר, אני מאמין שאמשיך לחפש כל חיי ולעולם לא אמצא.