לבלוג הזה קוראים "My Walkabout"', והוא אמור לספר על המסע הפרטי שלי שהתחלתי לפני שנים, מסע ללא מטרה ברורה ומוחלטת למעט בית, חלקת הדשא הרגועה' השקטה והשלווה שכל אדם באשר הוא שואף אליה. לפני שלוש שנים המסע הזה הגיע לכדי עצירה מוחלטת רחוק מהדרך ובאמצע השממה, אחרי התמוטטות שבאה בעקבות תשישות פיזית ונפשית, והותירה אותי שקוע במקום צחיח ונטול חיים. זה הסיפור על הדרך בה חזרתי מהישימון והתחלתי לצעוד.
במשך שלוש השנים האחרונות הייתי עמוק בתוך ההענשה העצמית. הדכאון, הכאב והסבל הגיעו לנקודת שבירה, עצמות רגליי הנפשיות התנפצו לרסיסים ונחתתי כמו שק תפוחי אדמה על הנקודה שתהפוך להיות הכלא שלי לשלוש השנים הקרובות. מתוך בחירה של להיות או לחדול, Fight or flight, בחרתי לחדול, לברוח, בחרתי לא להילחם. לא נותר בי שמץ של כח להיות דבר למעט לנווד מטורף ואשלייתי שמשתגע באמצע שום מקום עד הזומביפיקציה הבלתי נמנעת.
השלב הראשון בעונש היה הפרדות מעצמאותי הפיזית, הרגשית והשכלית. עברתי לגור בביתה של אמי, אשה טובה שלה אני מודה כל כך על שקיבלה אותי, וחזרתי לעבוד כמוכר בחנות ברשת ספרים בשכר מינימום, וככה היו חיי. הייתי שם מסיכה, יוצא לעבודה, חוזר, מוריד מסיכה, מתבודד מול המחשב והטלוויזיה, ישן עוד לילה מסוייט, קם לעבודה, שם מסיכה וחוזר חלילה. לאט ובשיטתיות השתמשתי בזעם המפלצתי שלי, ובמקום להוציא אותו החוצה דחפתי אותו בכח פנימה כדי שיישרוף בלהבות החורכות שלו כל סממן של רגש, רצון, צורך ותשוקה. אני יכול לספור על יד אחת את מספר הנשים שנישקתי בשלוש השנים האחרונות, ועל היד השנייה את מספר הפעמים שיצאתי מהבית לאיזושהי יציאה כזו או אחרת.
עם הזמן הבטחון הצטמצם לכדיי איוושה חרישית וההערכה העצמית עוצבה על ידי הקול המוכר והמתועב שכל הזמן הבהיר לי שאני אדם נחות סוג ב'. זה מה שקורה שאתה היחיד שמשקף לך את המציאות. השלב הטבעי הבא היה התפתחות החרדה החברתית מעבר למה שאי פעם הכרתי. איבדתי כמעט לחלוטין את היכולות החברתיות המעטות שעוד נותרו לי (אלא אם כן מחשיבים מסיכות עבודה), וקליטת הכוונות וקריאת האנשים הפכו לגרסת מראה מעוותת, מבלבלת ומנותקת מהמציאות הקולקטיבית שרק הפכה את המח שלי לעיסה כאוטית מבעבעת.
בחודשים האחרונים, לאט לאט, התחלתי להתעורר, להקיץ מהקיום הבודד ביקום שלי, רק כדי למצוא את נשמתי זרוקה באמצע שום מקום, מכוסה קורי עכביש סמיכים, זוהמה ולכלוך, תוצר של הזנחה של שנים. המתקפה על החושים שניעורו הייתה כל כך אופנסיבית, שהותירה אותי מבולבל ומרגיש חולה יותר מהרגשתי אי פעם. זה נמשך כמה שבועות עד שפוטרתי מהעבודה, ממקום שעשה לי מצד אחד כל כך רע למשך כל כך הרבה זמן ומצד שני היה המקלט שלי. ללא מקום המפלט המנקז הזה הייתי חשוף. אדם עירום נטול כל לבד באמצע השממה, לא יודע מאיזה כיוון תבוא המפלצת ממנה לא יוכל להתגונן.
הייתי חייב ללכת. הייתי חייב למצוא קצת בגדים, להתחמש באיזה אבן ולמצוא את השביל. חיפשתי את המקום בו אוכל לחזור למסע שלי, מקום בו אוכל, בין אם ארצה או לא ארצה, לעשות את הצעד הראשון. אובד עצות פניתי לאנשי הענן, וחברה הציעה לי מקום בשם "אשראם במדבר", אמרה שזו מנוחה טובה ובריחה כיפית מהמציאות. הייתי קצת סקפטי, מכיוון שבבורותי המתנשאת כל הרוחניות בעיניי היא הבלים , אבל באותו הרגע הרגשתי שזה או האשראם או חזרה לאשפוז, כפי שהציעה לי ב"עדינות" יום קודם הפסיכיאטרית בשלוותה.
נכנסתי לאתר האשראם, כל מה שראיתי זה שיש מדבר, שתי מדיטציות ושש שעות עבודה ביום. לא ממש חקרתי, הזמנתי כרטיס אוטובוס ושלושה ימים אח"כ הופעתי בפתח האשראם, המונח בטבעיות בליבו של המדבר, כאילו חלק אינטגרלי ממנו. נכנסתי פנימה מלווה במבטי שלום מחוייכים פה ושם, נרשמתי, שילמתי והלכתי לחדר המשותף. משם הלכתי למדיטציה הראשונה, עמוס בחרדות ועודף מודעות עצמית.
יש שלט בחלקת המדבר המכושפת מחוץ לאשראם שאומר "לאן שלא תסתכל תראה את עצמך". וזה נכון. במקום הזה אין לך איך לברוח. אין טלוויזיה, אין מחשב, אין סמים, תמיד יש אנשים סביבך ותמיד אתה נמצא מולך. הימים הראשונים היו סיוט. לא זכור לי שרציתי לברוח כל כך ממקום כלשהו מאז הטירונות. לא בגלל העבודה, לא בגלל המדיטציות, לא בגלל החברה, אלא בגלל הבולשיט שטחנתי לעצמי בראש ושנאלצתי לעמוד מולו דקה אחרי דקה. מבחינתי כל החפירה הזו בעצמי וכל האנשים שהין מסביבי היו כמו קריפונייט, מחלישים אותי יותר ויותר, עומדים לשבור את הסיכוי האחרון שלי למשב הרוח הנכסף שישיט אותי חזרה לנתיב.
המערכה הראשונית הייתה אלימה ומדממת. אף צד לא הקשיב, אף צד לא היה מוכן להתגמש או לפנות מקום. שוב מצאתי עצמי נלחם בעצמי במקום ללמוד לחיות איתי בסינרגיה. ביום הרביעי הייתה לנו מדיטציה שאיני זוכר את שמה, בה אתה עומד מול אדם רנדומלי, מסתכל בעיניו ומוצא בהם את עצמך, ואומר לו, או בעצם לך, ארבעה משפטים שמעולם לא אמרתי לעצמי. זה הרגע שבו משהו התחיל להשתנות. עם שני האנשים הראשונים רק גירדתי קצת את הגבול, אבל עם האדם השלישי כבר לא ראיתי זר. ראיתי אותי מדבר עם עצמי, אומר פעם אחר פעם את אותם ארבעה משפטים שלכאורה נכפו עליי באמירה רפטטיבית למשך זמן רב, אבל באופן מפתיע נפלו על אזניים פתוחות ושוחרות שלום. כאן התחלתי להבין את העוצמה שיש במדיטציות האלה, בכלים החכמים האלה שיכולים להפוך את הנפש ליותר גמישה ומקבלת.
ביום השביעי, הגעתי לנקודת שפל שלא חוויתי שנים אחרי לילה מסוייט ואלים. הסתובבתי עם קשיי נשימה ודפיקות לב מואצות, מנסה לעשות את העבודה המוטלת עליי. הצורך האבדני היה כל כך חזק, והרצון להעלם ולגמור הכל, הסבל והשנאה שרפו אותי מבפנים. בברכת אנשי האשראם לא הלכתי כרגיל לעבודה ויצאתי למדבר. מצאתי עצמי אחרי חצי שעה עמוק בתוכו, ללא צליל למעט הרעשים שלי. התחלתי לרטון, ניסיתי בכל מאודי לבכות, צעקתי ליקום שייתגלה מולי, שיראה נכחות, שיכה בי בברק, רק שיגיד משהו. צעקתי וצעקתי, כתבתי בחול וחרטתי על אבנים, למשך שעה שלמה התחננתי ונזפתי והתפללתי וזעקתי. לא הייתה תשובה. ברגע הראשון בו הבנתי שאין תשובה, תחושת אכזבה קשה אחזה בי. הייתי בטוח שכאן, בלב המדבר, חשוף לחלוטין, הוא ידבר איתי. הרגשתי נבגד, כעוס, אבל פתאום הבנתי שאני מדבר אל האדם הלא נכון. אז התחלתי לדבר עם היישות היחידה שאני צריך ללבן אתה את העניינים - אני. נשכבתי מותש על אדמת המדבר, עוצם את עיניי ואוכף נשימות על הבלגן. אחרי כמה נשימות התנתקתי למשך כארבעים דקות, ושחזרתי חזרה הרגשתי שונה לחלוטין. הרגשתי את הרוח המדברית מלטפת אותי, את חום השמש מחבק אותי, את השקט שחזר אל הראש. לא ממש יכול להגיד מה היה שם, אבל מעולם לא חוויתי דבר שכזה, כל כך נכון ומפייס בהתמודדות עם עצמי. תמיד אמרתי שאני צריך ליצור את התנאים המתאימים לי להתמודד עם עצמי. והנה,זה קרה.
החלק הקשה אך המתגמל ביותר היה עם שוכני האשראם. להגיע למקום ולהיות מוקף בזרים שבמוחך שופטים אותך בזלזול כל שנייה ללא יכולת לברוח היא התגלמות הסיוט שהוא החרדה החברתית. הימים הראשונים היו מלאי שפיטה עצמית ונסיונות פתטים לתקשורת שהובילו לביקורות עצמיות נוקשות ומשם באופן טבעי להסתגרות. האנשים, לעומת זה, היו ההפך הגמור - פתוחים, חמים, אמיתיים. הייתי בשוק בפעם הראשונה שמישהו חיבק אותי, ולמרות שהרפיתי מהר מאד החיבוק נמשך באהבה. בפעם הראשונה, בניגוד לרצוני, התמלאתי בקצת אור. בפעם השנייה כבר הייתי פתוח יותר. בפעם החמישית, למרות הסלידה אליה אני רגיל ממגע, למדתי לקבל, לאהוב ואף ליזום את החיבוקים האלה, שהזרימו אנרגיה חמה למאבק שלי. ללא התדלוקים הקטנים והארעיים האלה אני לא יודע אם היה לי את הכח להתמיד.
אני לא אחפור יותר מידיי בפרטי עשרת הימים, רק אומר כי זה היה המקום המושלם לעשות בו את הצעד הראשון בחזרה למסע. אני מקבל אחרים טוב יותר, אני יותר רגוע, ולמדתי לשאול את השאלות הנכונות ולא את ההבלים ההרסניים הרגילים שלי. למדתי, שלא במתכוון, לנשום נכון. נחשפתי לכח של גישה חיובית לחיים, של להיות אמיתי עם עצמך. כל אדם ואדם (נשים וגברים כאחד) באשראם הזה, בין אם קבוע או זמני, נתנו לי כל כך הרבה בין אם התכוונו או לא. למזלי באתי פתוח ונחוש ולמדתי כל כך הרבה. אני חושב שבעשרת הימים למדתי מהאנשים הטובים והאמיתיים שם, מהמדיטציות, מהמדבר ומהעימות הבלתי נמנע עם עצמי ועם הפחדים שלי יותר משלמדתי בעשור של פסיכיאטרים, פסיכולוגים, כדורים, חשמל, מבחני אישיות וטיפולים הזויים אחרים.
כל מה שנותר לי הוא לקוות זה שאשתמש במומנט הזה, שאדע לרכב על הרוח הגבית שקיבלתי מהאשראם ,שוכניו וממני ואחזור לסנכרון הנכסף כל כך עם היקום.
תודה לכל אדם ואדם שם, תודה למדבר, ותודה לעצמי ולמפלצת שהסכמנו, לפחות לעת עתה, להניח את הנשק והאלימות בצד ולדבר על ברית לראשונה בקיומנו. תודה על ההזדמנות הנוספת לחיים אחרי שנואשתי שאי פעם תהייה לי כזו.
ותודה, כרגיל, לכם.
השלב הראשון בעונש היה הפרדות מעצמאותי הפיזית, הרגשית והשכלית. עברתי לגור בביתה של אמי, אשה טובה שלה אני מודה כל כך על שקיבלה אותי, וחזרתי לעבוד כמוכר בחנות ברשת ספרים בשכר מינימום, וככה היו חיי. הייתי שם מסיכה, יוצא לעבודה, חוזר, מוריד מסיכה, מתבודד מול המחשב והטלוויזיה, ישן עוד לילה מסוייט, קם לעבודה, שם מסיכה וחוזר חלילה. לאט ובשיטתיות השתמשתי בזעם המפלצתי שלי, ובמקום להוציא אותו החוצה דחפתי אותו בכח פנימה כדי שיישרוף בלהבות החורכות שלו כל סממן של רגש, רצון, צורך ותשוקה. אני יכול לספור על יד אחת את מספר הנשים שנישקתי בשלוש השנים האחרונות, ועל היד השנייה את מספר הפעמים שיצאתי מהבית לאיזושהי יציאה כזו או אחרת.
עם הזמן הבטחון הצטמצם לכדיי איוושה חרישית וההערכה העצמית עוצבה על ידי הקול המוכר והמתועב שכל הזמן הבהיר לי שאני אדם נחות סוג ב'. זה מה שקורה שאתה היחיד שמשקף לך את המציאות. השלב הטבעי הבא היה התפתחות החרדה החברתית מעבר למה שאי פעם הכרתי. איבדתי כמעט לחלוטין את היכולות החברתיות המעטות שעוד נותרו לי (אלא אם כן מחשיבים מסיכות עבודה), וקליטת הכוונות וקריאת האנשים הפכו לגרסת מראה מעוותת, מבלבלת ומנותקת מהמציאות הקולקטיבית שרק הפכה את המח שלי לעיסה כאוטית מבעבעת.
בחודשים האחרונים, לאט לאט, התחלתי להתעורר, להקיץ מהקיום הבודד ביקום שלי, רק כדי למצוא את נשמתי זרוקה באמצע שום מקום, מכוסה קורי עכביש סמיכים, זוהמה ולכלוך, תוצר של הזנחה של שנים. המתקפה על החושים שניעורו הייתה כל כך אופנסיבית, שהותירה אותי מבולבל ומרגיש חולה יותר מהרגשתי אי פעם. זה נמשך כמה שבועות עד שפוטרתי מהעבודה, ממקום שעשה לי מצד אחד כל כך רע למשך כל כך הרבה זמן ומצד שני היה המקלט שלי. ללא מקום המפלט המנקז הזה הייתי חשוף. אדם עירום נטול כל לבד באמצע השממה, לא יודע מאיזה כיוון תבוא המפלצת ממנה לא יוכל להתגונן.
הייתי חייב ללכת. הייתי חייב למצוא קצת בגדים, להתחמש באיזה אבן ולמצוא את השביל. חיפשתי את המקום בו אוכל לחזור למסע שלי, מקום בו אוכל, בין אם ארצה או לא ארצה, לעשות את הצעד הראשון. אובד עצות פניתי לאנשי הענן, וחברה הציעה לי מקום בשם "אשראם במדבר", אמרה שזו מנוחה טובה ובריחה כיפית מהמציאות. הייתי קצת סקפטי, מכיוון שבבורותי המתנשאת כל הרוחניות בעיניי היא הבלים , אבל באותו הרגע הרגשתי שזה או האשראם או חזרה לאשפוז, כפי שהציעה לי ב"עדינות" יום קודם הפסיכיאטרית בשלוותה.
נכנסתי לאתר האשראם, כל מה שראיתי זה שיש מדבר, שתי מדיטציות ושש שעות עבודה ביום. לא ממש חקרתי, הזמנתי כרטיס אוטובוס ושלושה ימים אח"כ הופעתי בפתח האשראם, המונח בטבעיות בליבו של המדבר, כאילו חלק אינטגרלי ממנו. נכנסתי פנימה מלווה במבטי שלום מחוייכים פה ושם, נרשמתי, שילמתי והלכתי לחדר המשותף. משם הלכתי למדיטציה הראשונה, עמוס בחרדות ועודף מודעות עצמית.
יש שלט בחלקת המדבר המכושפת מחוץ לאשראם שאומר "לאן שלא תסתכל תראה את עצמך". וזה נכון. במקום הזה אין לך איך לברוח. אין טלוויזיה, אין מחשב, אין סמים, תמיד יש אנשים סביבך ותמיד אתה נמצא מולך. הימים הראשונים היו סיוט. לא זכור לי שרציתי לברוח כל כך ממקום כלשהו מאז הטירונות. לא בגלל העבודה, לא בגלל המדיטציות, לא בגלל החברה, אלא בגלל הבולשיט שטחנתי לעצמי בראש ושנאלצתי לעמוד מולו דקה אחרי דקה. מבחינתי כל החפירה הזו בעצמי וכל האנשים שהין מסביבי היו כמו קריפונייט, מחלישים אותי יותר ויותר, עומדים לשבור את הסיכוי האחרון שלי למשב הרוח הנכסף שישיט אותי חזרה לנתיב.
המערכה הראשונית הייתה אלימה ומדממת. אף צד לא הקשיב, אף צד לא היה מוכן להתגמש או לפנות מקום. שוב מצאתי עצמי נלחם בעצמי במקום ללמוד לחיות איתי בסינרגיה. ביום הרביעי הייתה לנו מדיטציה שאיני זוכר את שמה, בה אתה עומד מול אדם רנדומלי, מסתכל בעיניו ומוצא בהם את עצמך, ואומר לו, או בעצם לך, ארבעה משפטים שמעולם לא אמרתי לעצמי. זה הרגע שבו משהו התחיל להשתנות. עם שני האנשים הראשונים רק גירדתי קצת את הגבול, אבל עם האדם השלישי כבר לא ראיתי זר. ראיתי אותי מדבר עם עצמי, אומר פעם אחר פעם את אותם ארבעה משפטים שלכאורה נכפו עליי באמירה רפטטיבית למשך זמן רב, אבל באופן מפתיע נפלו על אזניים פתוחות ושוחרות שלום. כאן התחלתי להבין את העוצמה שיש במדיטציות האלה, בכלים החכמים האלה שיכולים להפוך את הנפש ליותר גמישה ומקבלת.
ביום השביעי, הגעתי לנקודת שפל שלא חוויתי שנים אחרי לילה מסוייט ואלים. הסתובבתי עם קשיי נשימה ודפיקות לב מואצות, מנסה לעשות את העבודה המוטלת עליי. הצורך האבדני היה כל כך חזק, והרצון להעלם ולגמור הכל, הסבל והשנאה שרפו אותי מבפנים. בברכת אנשי האשראם לא הלכתי כרגיל לעבודה ויצאתי למדבר. מצאתי עצמי אחרי חצי שעה עמוק בתוכו, ללא צליל למעט הרעשים שלי. התחלתי לרטון, ניסיתי בכל מאודי לבכות, צעקתי ליקום שייתגלה מולי, שיראה נכחות, שיכה בי בברק, רק שיגיד משהו. צעקתי וצעקתי, כתבתי בחול וחרטתי על אבנים, למשך שעה שלמה התחננתי ונזפתי והתפללתי וזעקתי. לא הייתה תשובה. ברגע הראשון בו הבנתי שאין תשובה, תחושת אכזבה קשה אחזה בי. הייתי בטוח שכאן, בלב המדבר, חשוף לחלוטין, הוא ידבר איתי. הרגשתי נבגד, כעוס, אבל פתאום הבנתי שאני מדבר אל האדם הלא נכון. אז התחלתי לדבר עם היישות היחידה שאני צריך ללבן אתה את העניינים - אני. נשכבתי מותש על אדמת המדבר, עוצם את עיניי ואוכף נשימות על הבלגן. אחרי כמה נשימות התנתקתי למשך כארבעים דקות, ושחזרתי חזרה הרגשתי שונה לחלוטין. הרגשתי את הרוח המדברית מלטפת אותי, את חום השמש מחבק אותי, את השקט שחזר אל הראש. לא ממש יכול להגיד מה היה שם, אבל מעולם לא חוויתי דבר שכזה, כל כך נכון ומפייס בהתמודדות עם עצמי. תמיד אמרתי שאני צריך ליצור את התנאים המתאימים לי להתמודד עם עצמי. והנה,זה קרה.
החלק הקשה אך המתגמל ביותר היה עם שוכני האשראם. להגיע למקום ולהיות מוקף בזרים שבמוחך שופטים אותך בזלזול כל שנייה ללא יכולת לברוח היא התגלמות הסיוט שהוא החרדה החברתית. הימים הראשונים היו מלאי שפיטה עצמית ונסיונות פתטים לתקשורת שהובילו לביקורות עצמיות נוקשות ומשם באופן טבעי להסתגרות. האנשים, לעומת זה, היו ההפך הגמור - פתוחים, חמים, אמיתיים. הייתי בשוק בפעם הראשונה שמישהו חיבק אותי, ולמרות שהרפיתי מהר מאד החיבוק נמשך באהבה. בפעם הראשונה, בניגוד לרצוני, התמלאתי בקצת אור. בפעם השנייה כבר הייתי פתוח יותר. בפעם החמישית, למרות הסלידה אליה אני רגיל ממגע, למדתי לקבל, לאהוב ואף ליזום את החיבוקים האלה, שהזרימו אנרגיה חמה למאבק שלי. ללא התדלוקים הקטנים והארעיים האלה אני לא יודע אם היה לי את הכח להתמיד.
אני לא אחפור יותר מידיי בפרטי עשרת הימים, רק אומר כי זה היה המקום המושלם לעשות בו את הצעד הראשון בחזרה למסע. אני מקבל אחרים טוב יותר, אני יותר רגוע, ולמדתי לשאול את השאלות הנכונות ולא את ההבלים ההרסניים הרגילים שלי. למדתי, שלא במתכוון, לנשום נכון. נחשפתי לכח של גישה חיובית לחיים, של להיות אמיתי עם עצמך. כל אדם ואדם (נשים וגברים כאחד) באשראם הזה, בין אם קבוע או זמני, נתנו לי כל כך הרבה בין אם התכוונו או לא. למזלי באתי פתוח ונחוש ולמדתי כל כך הרבה. אני חושב שבעשרת הימים למדתי מהאנשים הטובים והאמיתיים שם, מהמדיטציות, מהמדבר ומהעימות הבלתי נמנע עם עצמי ועם הפחדים שלי יותר משלמדתי בעשור של פסיכיאטרים, פסיכולוגים, כדורים, חשמל, מבחני אישיות וטיפולים הזויים אחרים.
כל מה שנותר לי הוא לקוות זה שאשתמש במומנט הזה, שאדע לרכב על הרוח הגבית שקיבלתי מהאשראם ,שוכניו וממני ואחזור לסנכרון הנכסף כל כך עם היקום.
תודה לכל אדם ואדם שם, תודה למדבר, ותודה לעצמי ולמפלצת שהסכמנו, לפחות לעת עתה, להניח את הנשק והאלימות בצד ולדבר על ברית לראשונה בקיומנו. תודה על ההזדמנות הנוספת לחיים אחרי שנואשתי שאי פעם תהייה לי כזו.
ותודה, כרגיל, לכם.
מענין שזה כמו מתמטיקה של הנפש אצל כולם אותם שלבים ואותם מאפיינים פחות או יותר
השבמחקנדב,
השבמחקכתמיד, הכתיבה שלך מדהימה אותי ונוגעת עמוק. המסע שלך עכשיו בכלל הפיל אותי לרצפה- לרגע לא הייתי מאמינה שאנשים מסוגלים להסתכל לעצמם בפרצוף כל כך הרבה זמן ולשרוד את זה. You lived to tell!
אני מורידה את הכובע. באמת.
אוהבת המון,
דנה ס.
אתה סופר. הרגשתי אותך בתוך עצמי ולרגע גם אני רציתי להיות במקום שהיית בו. אבל ההתמודדות של כל אדם היא אחרת אבל גם יש בה דברים שמשלבים אותם אחד לשני. בצעקות שלך הרגשתי את הצעקות שלי שיום וליל רוצה לזעוק אותן אבל לא יכול. ראיתי אותי שם במדבר מול עצמי ומול כח הטבע ולנסות להבין את מה שמתרחש במוחי. אינני יודע אם הצלחתי אבל הכתיבה שלך עזרה לי להתענג במסע האישי שלך כאילו היה שלי.אני חושב אתה צריך לפרסם את זה כספר .כי אין לך מושג שהיכולת שלך לכתוב או לספר גורם לאחר גם לחוות. לי גם יד בלוג אם תהיה מעוניין להציץ בו.
השבמחקyosephrael.wordpress.com