האיש שחלק יותר מידיי

מוזר וטיפה מצוקתי לעמוד כאן באמצע כל ההמולה שמסביב, לחוות כזו קשת רחבה של רגשות ותחושות. אהבה גדולה ליקום ואמון שזורים יחדיו באופל ובוזעם. 80 אחוז מהאנרגיה היומיומית שלי מבוזבזת על שמירת שיווי המשקל והאיזון העדין על החוט הדק והמתוח, שמתחתיו פרוסה התהום העמוקה והמשוננת. החוויה החושית שלי היא כל כך חזקה ואגרסיבית, שזה מאלץ אותי כמה שיותר להתאמץ להתנתק ולעשות כל מה שצריך על מנת לאלחש את המח ולהקהות את החושים. הכל בוהק ושורף לי בעיניים, הריחות חודרים לחלקים הפנימיים שלי ובשיתוף הרעשים ההולמים בראשי אני מוצא עצמי יוצא לאט לאט מדעתי. החוויה החושית הזו, אני לא תמיד מספיק חזק להיאבק בה ובסופו של דבר חווה אותה ויודע שתעבור, ובנוסף לכל זה יש את החיים- עבודה ומערכות יחסים וכאלה שדורשים התמדה ותחזוקה שוטפת.

וכאילו זה לא מספיק, משהו נפתח אצלי ורעיון הזוגיות התחיל להעסיק אותי בחודשים האחרונים. אחרי יותר משנתיים של סגפנות, מפתה פתאום להוציא החוצה את הלב מהבידוד ולחוות את מה שיש לחיבה, חיבור, מגע וסנכרון להציע, דברים שמגיעים הכי טוב ממערכות יחסים, על פנין וסוגיהן השונים. יש שוני אחד בניגוד לפעמים הקודמות, אני כבר לא מרגיש את הצורך באהבה וקשר כמו שהיה לי, בעוונותיי, רוב חיי. צורך מעוור ומסוכן. כבר הייתי שם. אני סה"כ פשוט רוצה את זה. וזה מונע לא מעט אסונות פוטנציאליים.

אז עשיתי כל מה שיכול מזדקן כמוני לעשות, טיפסתי על הענן ונרשמתי לאתר הכרויות. בניתי פרופיל, הסתובבתי שם קצת, ויצאתי מהשריון שלי ולכמה דייטים. עד כאן הכל טוב ויפה, רק שמשהו בהתנהגות שלי ואולי אפילו במהות שלי גורם לי תמיד להביא דייטים וםפגישות למקומות כנים מידיי, עמוקים וכואבים. אני שם לעצמי רגליים על ימין ועל שמאל, משתמש בכלי הזה של כנות שאנשים מרגישים טוב עם עצמם כשאומרים שהם מעריכים אותו, אבל אף אחד לא באמת רוצה אותו. בטח לא באופן מוחלט.

האמת העצובה, בעיניי, היא שאין באמת מקום לכנות מלאה בעולם שלנו. אם אתה רוצה לדעת משהו, אתה לא יכול פשוט לשאול. צריך לבנות את זה, לאט, לתת זמן לאינטימיות להתחזק, וגם אז לזכות לחלקי אמיתות. יחד עם זאת, לא צריך ולפעמים אפילו אסור להגיד הכל. יש שקרים שרק מונעים אסונות ולפעמים אפילו עוזרים. אבל מה קורה כשיש דברים שחשוב לי לדעת? יש מספר אלמנטים קריטיים שאני חייב לברר לפני שאני מתחיל להתקרב. וזה לגיטמי לגמרי. מפלצת הספגטי הבמעופפת יודעת שגם לי יש את הדילברייקרים הפוטנציאליים שאני מביא איתי וזכות הצד השני לדעת. לא הייתי רוצה לבזבז לאף אחת, ולעצמי, את הזמן. ועם יד הלב - לא כולם היו רוצים לדעת כבר בהתחלה אם יש על מה לדבר? אם יש משהו שהם לא יכולים לחיות אתו לאורך זמן?  אי אפשר לבנות כימיה. אי אפשר לחיות בזיוף וצביעות לאורך זמן. אי אפשר למשוך אנשים באף כשהקשר רק מחשב את קיצו לאחור.

אומרים לי שיש לי סטנדרטים גבוהים מידיי. זה לא נכון. אין קשר לגובה הסטנדרטים, זה לדעת מנסיון של שנים מה טוב ומה רע לך. עם מה אתה יכול לחיות ועם מה לא. זה לא סטנדרטים. זה הגיון בריא. וכמו שאני לא נמשך או רוצה את רוב הבחורות שאני רואה, סביר ביותר שרוב הבחורות שם בחוץ לא יירצו אותי. אבל הנסיון והדארוויניזם מוכיחים שיש כמה כאלה. פשוט מאד קשה למצוא אותן. בנוסף, יש את הקטע הזה של המניה דיפרסיה והטיפול התרופתי, ולא באמת בא לך אחרי מה שנראה כמשהו חם ואמיתי לחטוף דחייה כי לא רוצים להתמודד עם זה. אתה יכול להיות הכי מאוזן, הכי בשליטה, יותר בריא (מושג יחסי) מרוב האנשים שם בחוץ, אבל הכותרת הזו מפחידה אנשים, שלא רואים מעבר לה. עדיף שתחתוך כבר בשיחה הראשונה. בסופו של יום לדעת שרוצים אותך אבל מפחדים ממה שיש לך זו לא התחושה הכי נעימה.

בנוסף לזה, אני אדם מאד רגיש. לעיתים יותר מידיי for my own good. אם אני מזהה פתח קטן, ניואנס מיקרוסקופי, היבהוב של כאב, אני ישר הולך לשם. לא כדי להכאיב, אלא כדי לעזור. באותו הרגע מרגיש לי יותר חשוב לשמוע מה שיש לה להגיד, לתת לה לפלטר את כל הזיהום הנפשי החוצה,  יותר חשוב מרומן פוטנציאלי או אפילו סתם זיון מזדמן. זה מרגיש לי המקום הכי בטוח בשבילי, שם אי אפשר לראות את החורים בבטחון העצמי שלי. וזה מפגר. זו לא התנהגות פרגמטית, היא ממלכדת אותי כל פעם מחדש. אני הופך למוטציה של כתף ואוזן והיא הופכת לנשמה כואבת שצריכה עזרה. וכאן, בתמונה העגומה והרפטטיבית הזו, אין מקום ליצר ורגש רומנטי. מלא עד אפס מקום.למה אין לי את השכל להתעלם מזה? הרי זה רק ישרת את כולם טוב יותר אם אני אשמור על דיסטנס ולא רק אכנס למקומות שאין לי מה לחפש בהם, ולהשאיר מקום להכרות אמיתית. מצד שני, אני צריך את הכנות הזו.

אז בסופו של יום עומדת בפנינו בחירה - לחלוק או לא לחלוק? לשאול או לא לשאול? לעקוב אחר "חוקי החברה" ולהסתכן בלגמור כמו רוב מערכות היחסים? אני בן 36, כבר 21 שנה בעסק הזה של הזוגיות, וזה עסק קשה, המשכורת חרא ואין כמעט סיפוק. הדרך הנכונה בעיניי היא לחלוטין לא הדרך המתאימה לעולם שלנו. כנות היא משהו שאני מאמין בו, אני חי אותה, צריך ויודע כמה זוועה ומלוכלך זה מרגיש ללכת נגדה. אני מניח שמה שנשאר זה להמשיך להינצל ממערכות יחסים נפיצות במחיר, אולי הבלתי נמנע, של איבוד אהבה בדרך.
לפחות אני מנסה.