סערת קיץ

שוב אני מוצא עצמי בלידתו המחודשת של היום שתול באותו כסא עץ קשה וחורק, חוט השדרה שלי "מתגמש" לקימורי רהיט הגינה השטני הזה, הראש נח ללא תנועה, העיניים עצומות למחצה וקפואות. קולן המלטף של כתריסר ציפורים מוסיף גוון של רוגע ויופי לשקט המוחלט והאדמדם של השעה המוקדמת, אבל אני לא שומע את זה. דברים אחרים מתרחשים לי בראש, לא ציפורים, לא שקט ובטח לא אור.

 בדרך כלל יש לי את השיטות שלי להירגע אבל לאחרונה הרעש הפך, שוב, למה שמרגיש כחזק מאי פעם. נשימות לא יעזרו פה, משהו שיתק את מיתרי הקול של ההיגיון והותיר את הוויתי נטולת הגנות, עומד עירום לגמרי בעין הסערה, שלפתע החלה לזוז. רצתי במערומי בעקבות עינה, נחוש להישאר רחוק ממנה, חשוף, נטול כלים, 100 אחוז שביר. רצתי מתנשף בכל כולי, ואז הסערה נדמה לרגע, שנייה של חסד לאסוף את עצמי עם קריצה של תקוות שווא,  ומייד התקדמה לכיוון הנגדי. רצתי מנגד, יודע מה מונח כאן על השולחן, עד שהסופה נעצרה לרגע קל, והתופעה הנדירה, הקלסטרופובית אך המוכרת חזרה – הסערה החלה לעצום את עינה.

 המקום הבטוח שלי הלך והצטמצם, ואני עמדתי שם, מבין מה קורה, נופל על ברכיי מנוקז מאנרגיה ורפוי שרירים, מחכה לרגע הבלתי נמנע בו אשאב לתוכה. לאט לאט פניה של הסערה התקרבו לפניי. יכולתי לראות אותה, האפור הכבד והסמיך נע במהירות מסחררת, ומתוכו מבצבצים נחשולי אש בוערים, מקיפים את הקור, לעיתים מנתצים אותו לדוקרני קרח חדים שמסתובבים במהירות פוצעת בסחרור המטורף של הסערה. 

 רוח, אש, קרח, הכל חוץ מאדמה. כל היסודות נמצאים בתוכה, אך בניגוד למציאות בה יש אדמה להיתמך בה, להשליך בה עוגן - כאן אין את היסוד הזה, אין את הסדר שמשרה האדמה. רק הכאוס של שאר היסודות משתולל אחוז אמוק בתוך הסערה שהחלה לשנות צבעיה ככל שסגרה עליי.  דבר אחד אני חייב לומר בשבחה של מלכודת הדבש של הסערה – ככל שמתקרבים אליה היא נהיית יותר ויותר יפה, יותר ויותר מהפנטת, והמוח שוכח לרגע את האסון ורק רואה כאוס כתמתם-סגלגל עם גוונים כהים ובהירים, שוחה כמו נביולה חיה במרכזו של יקום עיוור, הדבר היפה ביותר שראיתי בחיי. אבל הרגע עובר, ובלי ששמתי לב העין נסגרה, והנה אני, עירום, נתון לחסדיה.

 בהיכחדותו של אותו רגע קטן של חסד מתחיל הרעש במחשבות שלי להיות בלתי נסבל ודופק באלימות על עור התוף של הוויתי. הורטיגו במחשבותיי מוביל לסחרחורת בגופי, לבלבול, לחוסר איזון. הלב מתחיל לדפוק מהר וחזק, השרירים נדרכים והגוף נמצא בכוננות ספיגה עליונה לקטסטרופה לא קיימת תודות למציאות השקרית שהמוח שלי מאכיל אותו. הבלגן מתחיל להשתולל בראש. נחשולי ענק של שנאה עצמית מתחילים לשטוף אותי, כשבראשי אני מצליף באכזריות בעצמי על כל דבר ודבר. אני מנסה להסביר, להוכיח, להתגונן, אבל הצונאמי הזה גדול וחזק מידיי בשבילי. הוא שוטף אותי, מחזיר אותי לסחרורה של הסערה ספוג בשנאה עצמית מהבילה, מאשים את עצמי על כל שהיה לי ואבד, על הדברים שפספסתי ועל הלבד שאני חי בו.

 כמה רעש. אי אפשר לשמוע את זה יותר. חייב לאלחש. לעשן, כדורים, קפה, נשימות – שום דבר מזה לא יחזיר אותי היום, אז נותרו בפניי שתי אפשרויות – הראשונה היא זאת שלא מדברים עליה, והשנייה היא פשוט לספוג הכל ולהמשיך לחיות ולחכות לשלווה היחסית של הלילה. לדאבוני אני מתעופף חופשי ללא עוגן, ללא אפשרות לגעת באדמה ולהרגיש יציב. 

 האמת המבאסת היא שהיכולות הסוציאליות שלי טובות אם כבר רק בטווחים קצרים. מכיוון שאני מוצא עצמי נעלם במוחי פעמים רבות, אני לא מצליח לעודד אנשים לרצות להתקרב אליי. זה די באשמתי, אני מאמין. אני לא יכול להאשים את שאר העולם, אבל אולי אני פשוט לא יציב מספיק, מפקפק סתם במניעים ולא נותן מספיק הזדמנויות או קרדיט לאנשים. זה לא עניין של עליונות, זה מנגנון של חוסר אמון, אני מניח. אפילו רוב הסימס שיצרתי בחיי מתו מבדידות ושברון לב כי לא הצלחתי לתחזק מערכות יחסים כלליות. אני פשוט לא טוב בזה, בתפעול של העניין, בלישזור את עצמי בחברה. אבל זה משהו שאני מתקשה לוותר עליו, כי למרות שאני איש שמצליח באמת לתקשר ולנהל מערכת יחסים בעיקר עם הדף, אני בן אדם, ולרובנו קל יותר לשרוד ובאמת לחיות במחיצתם של בני אדם נוספים.  

 אורסון וולס אמר: "אנחנו נולדים לבד, אנחנו חיים לבד, אנחנו מתים לבד. רק דרך אהבה וחברות אנו מצליחים ליצור לרגע את האשליה שאנחנו לא לבד". זו אשליה שאני מוכן לאמץ בכל הוויתי.