דיכוטומאניה

יום אחד זה יגיע, אמרה הבבואה במראה. הוא ידע את זה בכל חלקיק מהווייתו – יום אחד זה יגיע, יום אחד המנעול אכול הקורוזיה על המח העיקש הזה יישבר, וייתן לתודעה לחזור לתהילתה, ואז סופסוף הוא לא יהיה כאן. אחוז בשלשלאות הבשר והמגבלות המוחיות, החיים הפכן להיות יותר מבלתי אפשריים. מצד אחד, הוא היה ער – מודע למה שבאמת נמצא בתוכו. מצד שני, הוא גם ידע טוב מאד היכן הוא תקוע. מקורקע  ומשותק. הידע וההבנה האלה  לא הלכו ממש טוב עם עובדת היותו  אסיר אדם. 

בית הכלא האינדיוודואלי הזה, שמטרתו לכלוא תודעה אחת בלבד, הרבה יותר מתוחכם ומסוכן ממה שנראה.  הגדול והאכזרי ביותר במאסר הזה הוא הסוהר הראשי, שבכלא הזה הוא המח האנושי, פרימיטיבי כפי שיהיה, גידול ממאיר בתוך ההוויה עצמה, ניזון ממנה ושולט בה. אין דרך לגעת בו, להגיע אליו. הוא שם כדי לדאוג שלא תצא החוצה. שתרגיש מה שהוא מחליט, תחשוב מה שהוא רוצה ובעצם תתקיים תודות לתכנות שעבר כל חייו והגחמות האנושיות המתוכנתות והפרימיטביות שלו, תודות לפשטות האנושית הכואבת והבלתי מתפשרת.

את כל זה אני יכול לקבל, הוא אמר, אבל למה להיות  מודע להכל? למה להכריח את עצמך להיות שונה ממה שאתה, להסתיר ולעצור את עצמך כדי להתאים לכל הרובוטים שמסביבך? אני לא יכול לחשוב על עינוי  אכזרי יותר.  הוא עושה הכל על מנת לא להיות מודע, אבל אין איך לברוח מזה. בעל מודעות נטול יכולת לתקשר עם העולם.

                                                                                     

בסופו של דבר לא נותר לו יותר מידיי, אלא להשלים עם המוגבלות של המצב הזה, להבין שאלה החיים שייאלץ מעתה והלאה לחיות. לפחות גזר הדין לא כזה ארוך. שלושים שנה וקצת כבר חלפו  להם, אין עוד הרבה עד שהגוף הזה יקמול וימות. הוא תמיד לוקח את האופציה שכאשר זה יקרה גם הוא יילך עם הגוף, אבל זה לא משנה ממש בשבילו. עדיף להאמין כי תחדול מאשר לחיות בצורה הזו לנצח.

אין דרך קלה החוצה. ברגע שנכנסת, אתה משחק עד הסוף, אין קיצורי דרך. והוא באמת ניסה. בכל דרך ושיטה שיכל לחשוב עליה, וזה אף פעם עובד. אין מה לעשות – אלה החיים ואתם הוא ייצטרך לחיות עד שהגוף ידעך וימות. בטוח יש מטרה לכל זה, הוא אומר לעצמו, בטוח יש איזושהי תכנית על, חייבת להיות סיבה. אם לא, זו סתם אכזריות על גבול הנקמנות, והוא בספק אם ליקום יש בכלל את המנגנון הרגשי כמו לבני האדם, המנגנון שעלול להפוך אותו למתעלל ונקמן.

הזעם, החרדה והתיעוב העצמי שולטים ברובו של הזמן. אולי זו הדרך הפשוטה ביותר בשבילו להתמודד עם החיים, אולי עדיף את ההשלכות של הזעם על פני החולשה הלעיתים בלתי נסבלת של ה"אדם הטוב".

אם הייתי צריך להשתמש במילה אחת על מנת להסביר את מצבי , הייתי משתמש ב"כלוא". בין אם זה גאוגרפי או נפשי,אני כלוא. אני לא שייך לכאן. זה לא המקום שלי, לא הסביבה שלי, לא באמת. אני מרגיש לא שייך, רחוק כל כך מכל ההמון שמסביבי. אני פשוט לא רוצה להיות כאן. בדיכוטומיה מבלבלת לבטחוני הנמוך מאד אני מתעב את כל החרקים האלה שהולכים מסביבי, רובוטים חסרי עומק שמפחדים מהתמותה של עצמם. אני מוצא עצמי קרוע בין שתי הקצוות, מפחד מכולם ובו זמנית מרגיש עליון מעל כולם. מתעב את זה ומתעב את זה.

הבעייה העיקרית שלי, אני חושב, היא שאני מבולבל. בתקופה האחרונה, לדוגמא, אני לא ממש סגור על מי אני. אני לא מבין אם אני אדם טוב שרע מנסה להשתלט עליו, או אדם רע שבכל כוחו מנסה להיות טוב . ככה או ככה, אני חווה יותר מידיי דברים שהייתי מעדיף להיות בלעדיהם.

בשורה תחתונה, הוא היה רוצה לדעת מי הוא באמת. הוא יודע מה החליט להיות, אבל  לא בטוח שמה שהחליט זה מי שהוא באמת. והאמת – הייתי רוצה לדעת, הוא אומר ומקווה.  אולי כדאי זה ייצא החוצה, מה שזה לא יהיה. כבר לא אכפת לי מה באמת יש שם בתוך המח שלי. אני רק רוצה קצת סדר.

אני ממש מנסה להיות בסדר. אני ממש מנסה להיות האדם הטוב ביותר שאני יכול להיות, מנסה למזער כעסים, חי ללא עקרונות שילהיטו אותי לשווא ומוותר מלא מעצמי. אני יודע שבדרך הזו אני אולי אסבול קצת יותר, אבל התוצאה של קו ההתנהגות הזה היא חיובית בעיניי. אני יכול לחיות בצורה טובה עם הסובבים אותי, ואפילו יש לי מערכת יחסים ארוכה שבה טוב לי, ולעיתים אפילו אעיז ואומר, מאושר.

בסוף יהיה שקט. יהיה איזון. בדרך כזו או אחרת, בסופו של דבר הוא יתאזן. 

או שלא.