כבר אין לי מושג על מה אני נלחם עם עצמי. אין לי שמץ קטן של רעיון לגבי מה שקורה כאן, למה זה לא מפסיק. אין לי אפילו קצה של חוט למהלך שיוכל להביא להפסקת אש,
ובטח שלא להסכם שלום. יש במח האדם גורמים עצובים, אפלים ואלימים שכאשר הם מגיעים למסה
מסויימת הם יוצרים יישות אוטואימונית עם מטרה אחת בלבד - הרס.
נמאס לי. נמאס לי וקשה לי לעשות ולעבור את כל זה. מאיזו סיבה מזדיינת
אני כולא את עצמי בבית, שהוא אכן גג ובטחון ודאגה, אבל גם מקום עוין ומבודד בצורה שאינה
תמיד סבילה. אני אוזק עצמי לעבודה לעיתים משפילה ומינורית להפליא. פתטי, אבל אין לי
טיפה של אמון בעצמי, או בתפיסה של אחרים אותי.
לא יכול יותר לעבור את זה
מבלי שאנשים שאני רואה ביום יום קצת יבינו. לפחות ינסו לתפעל אותי מדיי פעם. כן,
אני מודה בזה, יש לי מוגבלויות. כשהמח נכנס לסחרור, אני לא מסוגל לתפקד. אני משותק
בתוך הגוף, סופג חבטות אחר חבטות שמטיחים בי עשרות מחשבות וגורמים עוינים ששורצים לי בראש. במצב
המגננה הזה המחשבה היחידה שלי היא הישרדות אותו הרגע, אותה המתקפה. זה מתסכל כמה קשה
להסביר את זה.
והטראומות? כל ארועי החיים שעברתי בשלושים השנה האחרונות שצצים מידיי פעם, הריחות, המגע, התחושה
בפניי כיצד השפתיים מתכווצות ונעות כלפי מטה בזעם, העיניים מצטמצמות בבחילה לכדי חריץ אטום כמעט לחלוטין, זרמים של
גועל וכעס מהולים ברצון עז להיעלם מהקיום שוטפים אותי. וזה קורה לא מעט. הרגישות
שלי אשמה. למרות שלא אכחיש שהונחתו עליי לא מעט מכות די רציניות לאורך חיי, יחד עם זאת אם הייתי פחות רגיש מצבי היה טוב יותר היום. נכון, הוא יכול להיות הרבה יותר גרוע
ועוד אנשים עוברים את זה וגרוע מזה, אבל אני מתנצל, חוסר מזלם וסבלם של אחרים לא עוזר לי
להרגיש טוב יותר עם עצמי. הוא רק מעציב אותי יותר.
זה רעד בידיים, קשיים בנשימה, זרמים בראש, דפיקות לב מחרישות אזניים שמרגישות כאילו הולכות לפרוץ את החזה בכל רגע, תחושה שכל רגע יגיע
השבץ או התקף הלב הנכספים, אבל הם אף פעם לא באים. כמו בכי. התחושה המשחררת והנכספת תמיד מגיעה לנקודה
הכואבת בגרון, המועקה ותחושת הפאנטום של הדמעות בעיניים שאחריה אמור להופיע כמו מלאך הפורקן המיוחל,
ופתאום הצורך לפרוק נחסם והמועקה מצטברת בגרון, מה שהפך חלק לא קטן מנפשי כבר
לפני זמן רב למוגלת רגשות מדממת ופועמת.
זה מדהים ועצוב על גבול מעורר הרחמים כיצד הדרישות שלך מהחיים הולכות ומדרדרות עם הזמן. פעם,
כשהייתי צעיר ומתוכנת, רציתי בת זוג מהממת, קריירה מגניבה, ילדים, וכמובן משמעות.
היום כל מה שאני רוצה זה קורת גג ושקט. זהו. כתבתי לא פעם על כמה שתמו כוחותיי, על
כמה עייף שאני. אלו שנים של עייפות שלא נגמרת. לא לכאן ולא לכאן. לא מצליח לאגור כוחות ולא להישבר. זו ההוויה התמידית שלי – תחושה שאתה נמצא בעקביות על הקצה, תחושה שכל רגע נתון אתה עומד להתמוטט לחלוטין, דבר שבתחילה מעורר פחד ועם
הזמן הופך למושא תשוקותייך, אבל זה פשוט לא קורה. אין שקט בסיטואציה הזו, למעט רגעים נדירים וקסומים של אדישות וקהות חושים מוחלטת.
אולי הייתי יכול לצאת מזה אם הייתי נותן לאנשים קצת להתקרב. אם הייתי
עושה יותר מלעבוד ולהסתגר בבית. אם היה לי את המוטיבציה והאמונה בעצמי לצאת החוצה,
אפילו לפאב. אני מודה לאלים על החברים הקרובים שיש לי, שקיומם נותן פייט לאלמנטים
אנושיים אחרים בחיי, אבל אני לא מדבר יותר מידיי. אני נפגש אתם לעתים נדירות מאד.
אני לבד בחיים מ"בחירה חפשית", מתוך האפשרויות שהחיים האלה הציבו בפניי.
בחודשים האחרונים, בפעמים הלא רבות שאני מביט במראה, אני שומע את השיר הגלגל"צי הזה מהדהד בראשי. מבחינתי זה תמיד היה שיר פרידה של חוסר ברירה ממערכת יחסים, מעולם לא חשבתי שאייחס אותו לעצמי.
לא יודע איפה אני. לא יודע לאן ללכת. לא יודע אפילו איפה להתחיל. לא יודע אם אי פעם אוכל להקיא החוצה את
הדבר הזה שתוקף אותי. לא יודע אם הפוסטים האלה הם התגלמות סייברית של הרס עצמי. לא יודע אם לא מבינים אותי או שאני פשוט מתחסד ומתנשא. לא יודע אם הסבל הוא אמיתי או משהו שאני ממציא. לא יודע אם אלמד לחיות עם עצמי בשלום עם רגש, לא מסומם
ממגוון הכדורים שאני לוקח. אני לא יודע מי אני.
אני פשוט לא יודע כלום.
מרגש :-)
השבמחק