עכשיו זה רשמי – הלכתי לאיבוד. אני מרגיש כמו גר בארץ נכרייה, כאילו חוקי החברה עצמם השתנו.סולם הערכים שלי מרגיש לפתע לא תואם את האנשים שמסביבי, והדבר הזה גורר אתו לא מעט בלבולים וחרדות. אני מרגיש שאני בכלל לא מכיר את עצמי. אני מרגיש שאני נשפט בעיניי האחרים באופן הקטנוני והנאלח ביותר. אני מסתכל במראה, וכל פעם רואה נדב אחר. כהה יותר, בהיר יותר, ובזמן האחרון מכוער ודוחה ביותר. שוב, כמו בפעמים עתיקות בחיי, אני מרגיש סוג ב'.
הכל מתחיל בעצמאותי שנלקחה ממני. אני מודה על זה שיש לי גג על הראש,
אבל חופש אין לי. זה כמו לרוץ חפשי בסוואנה הפראית ולפתע למצוא את עצמך בשבי. על
פניו נראה כי דואגים לי, מאכילים אותי ושמים לי גג מעל הראש, אבל אני כלוא. הרוח
האדירה שאני מזמן כל פעם לנשוב במפרשיי ולמשוך אותי לבטחון של עין הסערה הצטמקה
לכדי איוושה חלשה, שנטמעת ללא הינד עפעף בסופה שמשתוללת שם בחוץ.
אנ י לא יודע מי אני. אני מנותק מהעולם החיצוני, לא מצליח להתחבר
לאנשים אחרים, למציאות הקולקטיבית ואפילו לעצמי. החרדה היא זו ששולטת בגווני
החיים, מתודלקת יותר משעה לשעה על ידי האנרגיה שמייצת המחשבה הקטסטרופלית. לא
מרגיש יותר מידיי דברים. אני לא קהה לגמרי, אבל אני רחוק מלהיות חד רגשית. אבל יש
משהו שאני עדיין מרגיש חד וחזק – כעס. כעס ותיעוב עצמי. ואני שונא את זה, והשנאה
מתדלקת את התחושה אף יותר. כל כך מפתה לתת לעצמך להבלע בתוך זה , פשוט לעצום
עיניים, להרפות ולהיטמע בתוך הכלום הזה. חבל שהמחיר של הוויתור כל כך יקר, אבל
הפיתוי חזק, יומיומי וממשי.
אני יושב עכשיו במטבח בעבודה, כרגע אני עובד כסוג של איש מכירות
בטלפון, לא פסגת השאיפות אבל היי, כסף זה כסף. אני מתקשה להיות כאן. יש פה אנשים. והרבה.
אין שום דרך להתרחק מהם, אין שום דרך לברוח ממבטיהם הנגעלים ואף גרוע מזה, מהמאמץ
שלהם לא ליצור איתי קשר עין. אני יודע שזו הפרשנות שלי, ולכן אני משוכנע במקום
מסויים (ולצערי קטן מאד) שאולי יש סיכוי שמשהו בתהליך המחשבתי הנכחי שלי לא ממש
תקין. אבל במקרה הזה ידיעה והגיון לא משחקים שום תפקיד. אין להם מקום שם בפנים.
משהו אחר נמצא מאחורי ההגה, משהו שמחפש לפגוע בי, לעשות לי רע. משהו שהוא, בסופו
של יום, אני.
אני לא יודע מה יותר גרוע – להרגיש כל כך לבד או להיות אדיש לעובדה
הזו ברובו של הזמן. האדישות אמנם מסייעת לי להמנע מנפילה למקומות לא רוציים, אבל
משאירה אותי קפוא בזמן ובמימד שאני כרגע חי בו. "חי" זו לא המילה של
התקופה האחרונה. יש רק מילה אחת שמסבירה את התנהלות חיי בשבועות האחרונים ובחודשים
הקרובים, הברכה והקללה שהיא ההישרדות.
אני צמא לאיש סוד. צמא לשיחה פרודקטיבית, רוצה לשמוע עצה או טריק של
מישהו. רוצה להיות מספיק פתוח על מנת לקבל דעותיהם של אחרים, יש כל כך הרבה שאפשר
ללמוד מכל אדם ואדם, כולם שונים בבסיסם וחווים חוויות חיים בלתי נגמרות. אני רוצה
מישהו שארגיש איתו נח, מישהו שאוכל לקבל ולכבד ויוכל לקבל ולכבד אותי. סתם מישהו
שאוכל לדבר איתו. ובגלל שאני מי שאני, זה פשוט לא קורה. אני כועס על זה שאני פשוט
לא חברותי ומרחיק אנשים, ושאני אפילו לא באמת מבין למה, אז אני לא יודע מה לשנות.
אבל יש לי אותכם, אנונימים נפלאים שצפים ביחד איתי בענן הוירטואלי, ועצם היותכם
שם, בין אם אתם קוראים ובין אם לא, נותן לי כח וממלא אותי באור.
שוב תודה ושיהיה יופי של יום
היה קשה, אבל בסוף חייכתי.
השבמחק