כפיות עם מפלצות

לפני כמה לילות חלמתי. אני מקווה.

עמדתי בתא בטון צר, ריח חריף של טחב ממלא את נחיריי, שריקתה הגוססת של איוושת אוויר חנוקה וקולות חרישיים של חרקים הנעים בין הקירות ממלאים את אזניי. התקרה הנמוכה כמעט ונגעה בראשי. לא היה חלון, לא הייתה דלת, רק שני נרות עבים דלקו וגנבו מהחמצן היקר וביניהם ניצבה מראה. המראה הייתה מטונפת, כתמים של אדום ושחור מרוחים על פני הזכוכית המוארת קלות על ידי הלהבות המרקדות. כלוב הבטון האטום כל כך קטן, כל כך צר, כל כך מחניק, לא מותיר לך ברירה אלא לעמוד ולהישיר מבט ישירות למראה.

במראה המלוכלת ראיתי את השתקפותי. בבואתי הביטה בי חזרה, מטה את ראשה ימינה לכיוון הכתף וחוזרת במבטה אליי, כאילו אומדת אותי. לא זכור לי שאני נראה ככה. הדבר הזה שבמראה נראה כמוני, יש לו את הגוף שלי, הפנים שלי, השיער שלי, השפתיים שלי, העיניים שלי. העיניים. משהו לא תקין בהן. חישוק דק ושברירי של כחול תחם בקושי רב את האישונים הגדולים והשחורים. נראה שיש משהו פראי בהם, משהו כאוטי שהופך את האישון חנוק הצבעים לחור שחור, השואב כל הנקרה בדרכו.

הסתכלתי עמוק לתוך עיניו. הוא נראה בטוח בעצמו, רגוע. הבעתו הייתה אדישה, אך יכולתי לראות את קצהו הימני של פיו החתום נסדק קלות לכדי חיוך שאינו מבשר טובות. הבטתי בו. לא דיברתי. נשמתי לאט ובכבדות, חיכיתי. ידעתי שבקרוב הוא ייפתח את הפה. בקרוב לי ולמפלצת הולכת להיות שיחה מלב אל לב.

לא חפצתי בשיחה אתו. לא רציתי לשמוע את דברי הנאצה מפלחי הלב שהיה דוקר אותי אתם, את הנסיונות שלו לשכנע אותי להיכנע ולהישבר כבר. לא רציתי שיטיח בי זכרונות כואבים וחרטות קשות, כמו שכל כך אהב לעשות. לא הייתי מוכן שהוא יקיא לתוכי וימלא אותי בתחושה המטונפת הזו של הכח והרוע. לא רציתי כבר לראות את הפנים המושחתות של אות הקין שלי.

קפצתי בחוזקה את כפות ידיי לכדי אגרופים טעונים, אזרתי את כל העוצמה והרגש שיכולתי והכתי במראה בכל כוחי בנסיון לנפץ אותה, להביא אותו אליי, אז כבר יהיה משהו פיזי שאפשר להכניע. המראה לא נשברה. היא גם לא זזה מילימטר, כאילו הייתה חלק בלתי נפרד מהכלוב. ראותיי התכווצו וזעקו לאוויר, כאב עז עטף את ידיי, דם מכסה אותם מהמכה חסרת ההשפעה. אספתי את כוחותיי ואגרפתי שוב את המראה, שובר אחת מאצבעותיי, ושוב אגרפתי. ושוב. צורח מכאבים וכעס הלמתי באגרופיי במראה, והוא עדיין עמד מולי, באותה תנוחה, מביט בי עם חוריו השחורים והמיקרו חיוך הזחוח שלו.

היד שלי, עכשיו מדממת ונטולת שימוש, צנחה לצד גופי, ואני עמדתי שם זועם, חבול, כואב, מתנשף ממעט האוויר שנשאר אחרי התקף המהלומות המיותר וחסר ההשפעה שלי.  הסתכלתי על עצמי. פראי, זועם, פצוע, חסר הגיון - זה לא אני. והוא- הוא לא עשה כלום. פשוט עמד שם והסתכל. הסתכלתי אליו חזרה, מתוסכל, כואב, רוצה לפגוע בו כל כך על הדברים שהוא לוקח ומונע ממני. רציתי להיות לבד בתוכי, לבד בתוך ההוויה שלי, בלי טפיל שצמוד עמוק לליבה שלה, לבד כדי שיהיה מקום לעוד אדם.

ואז קרה משהו משונה.

לפני השיחה שלנו חוויתי משהו. הרגשתי משהו. משהו שלא הרגשתי הרבה זמן. ניצוץ של טוהר וכח כל כך חזק, שיכול לשנות את כל יקומי. זה היה אמנם לרגע קצרצר אבל זה באמת קרה. והמפלצת הרגישה את זה גם כן. "אנחנו ביחד בזה", אמרה לי בבואתי שחורת העיניים, והושיטה את ידה מחוץ למראה, ואחזה בידי החבולה. נכנסתי בעקבותיה לתוך המראה, ואור שמש חמים שטף אותי.  מצאתי עצמי בלימבו שבין שתי ההוויות המנוגדות שלי, כר הדשא הנפלא והנייטרלי שאני כל כך אוהב. אני כבר לא הייתי פצוע, עצמתי עיניי מעוצמת האור הנפלא ומלאתי ראותיי באוויר שכל כך היה חסר לי. כשפתחתי אותם ראיתי אותה. היא לא נראתה יותר כמוני. זה לא משנה איך המח צייר אותה בראשי באותו הרגע, אבל מאז, למרות הכאב והמלחמה והזעם, אני והמפלצת מתכרבלים וישנים רצוף בלי הפרעות.

לך תבין מפלצות.