Bubble Boy

זה יותר מחודש שהשינה עברה מכמה שעות טרופות בלילה לאינטרוולים של שעתיים צורבות. רמת המודעות שלי לעולם גדלה, ואיתה העצב. אפילו הזעם הפסיק כמעט לגמרי להוציא את ראשו המכוער מהמערה האפילה והגופרתית שלו. שוב אותה תחושה. שוב אותה מנטרה. אני לא שייך לעולם הזה, העולם הזה לא שייך אליי. אנחנו לא נמצאים באותה ספירה, אנחנו לא מסונכרנים, אנחנו נמצאים בשני קצוות שונים של היקום.  אנחנו שני חלקי תצרף שלא מתחברים, אלא אם כן משתמשים בכח רב, כמו זה שאני משתמש בו יום ביומו, ואוכפים חלק אחד על השני. זה אולי נראה שהם מתחברים, אבל המאמץ סודק אותם ומעוות את התמונה הכוללת.


את רוב זמני אני מבלה בשתיקה . אני לא יוצא מהבית. לא הולך לפאבים, לא הולך לים, לא הולך להופעות, לא ניפגש עם חברים,  אפילו את פאקינג קפטן אמריקה 2 לא ראיתי. אני הולך לעבודה, חוזר הביתה, מוריד מסיכה, שינה טרופה, קם, שם מסיכה, יוצא לעבודה וחוזר חלילה בסיזיפיות קיומית. המח שלי עסוק כל הזמן בקרב המפגר הזה, במלחמת ההתשה היומיומית. הוא לא פנוי לשום דבר אחר.

אני מסתובב בעולם הזה, אבל אני כבר לא כאן. התרחקתי מהאנושות, מהקרבה, כל מה שנותר הן הבלחות של יצר שאני כובש מיידית בלי לשאול שאלות. חצי מהשירים שעטפו אותי וחדרו לעומקי הוויתי כבר לא מובנים לי. משהו בי נמחק, כנראה על ידיי, משהו שאני לא בטוח שאפשר לשחזר, אני רק יודע שאני כבר לא מעוניין. אין כבר משמעות לאדם שאני. אני מסתובב ביניכם, רואה אתכם חיים את חייכם, ואני לא מצליח למצוא שום דבר במשותף. מהצד אני נראה חברותי מאד ונח, ובסיטואציות חברתיות אני לרוב כזה, אבל לא משנה כמה נראה שאני נהנה מהאינטרקציות היומיומיות, אין רגע בו אני לא מייחל להיעלם לנחמה של החושך והבדידות.

כשהקרבות נחלשים, אני נפתח קצת לעולם, אבל אז אני נחשף ליקום גרוע בהרבה משלי. אני לא מצליח לחבר בין התפיסה שלי את האנושות לבין מה שבפועל קורה בעולם. רמת הרגישות המזדיינת הזו מאפשרת לכל הבקטריות הטורפות שמשתחררות מהתנהגות שוכני העולם להיכנס למקומות הכי שמורים במוחי, וכמו בכל מקרה של היעדר מערכת חיסונית, אין איך להילחם בהם. הם פולשים פנימה ומשתלטים על ניורונים, גורמים לי להרגיש דברים לא מוכרים, שלא קשורים למעשיי, אבל מרגישים מספיק אמיתיים בשביל המצפון שלי, שפשוט כמעט ולא עומד בהתקפות.

 לכן רגעי החשיפה האלה הם קצרים. אני לא יכול לעמוד במה שלעולם, במיקרו ובמאקרו, יש להציע. אולי אני פשוט חלש, כמו שטענו לא פעם. הרגישות הזו, בסופו של דבר, לא מועילה בדבר, היא רק הופכת אותך לאדם חלש יותר. אני חושב אחרת. רגישות יכולה להיות נכס אדיר. רק לא בעולם הזה.

הקיום שלנו הוא קצר. כמה עשרות שנים, וזהו. יש כל כך הרבה דרכים להעביר אותו. בסופו של דבר זה רק עניין של גישה. יש שקרים, אני אפילו לא אקרא לזה שקרים, יש אמונות שיכולות להפוך את החיים על הכוכב הזה ללא רעים בכלל. דת, אהבה, נאמנות לאידיאולוגיה כזו או אחרת. זה לא עניין של מציאת משמעות, זה עניין של תכנות המח שלך שיתאים לחוקי היקום בו אתה נמצא.  וזה הגיוני. ומעורר קנאה. אני לא מצליח לתכנת את המח שלי. חלש. לא מספיק חזק בשביל לשלוט על הרגישות הארורה הזו. בסופו של יום, בעל כורכי ובניגוד לאכפתיות המועטה שלי מהעולם, אני נחשף לעיוותים האנושיים שסביבי, קולט אותם ונאלץ לעמוד מול העובדה שהם שם. ויותר מזה, שאני חלק מזה.

אני הורס את עצמי מבפנים, כמו שאני רואה את העולם הורס את עצמו מבחוץ. אלימות, מלחמות, גזענות, גניבות, שדידת חיים בגחמה, כל אלה הן רק חלק מועט מהגרורות ששולח הסרטן האנושי הזה שלאט לאט מחסל את היצירה הנפלאה בפוטנציה שהיא המח . כל כך הרבה פוטנציאל לטוב, כל כך הרבה פוטנציאל אינטילגנטי, קוגניטיבי, יצירתי, אפשרות לשיפור חיי אנשים באופן לא יתואר, למנוע כל כך הרבה מהפשע והבורות ולהתרכז בלהיבנות ולהתפתח, והכל רתום לתועלות אישיות ואינטרסים נלוזים של מספר מצומצם של אנשים.

אין ספק בליבי המצומק שלא משנה מה נזרוק על הכוכב הזה,לא רק שיעמוד בזה גם יהיה באותו המקום מליוני שנים אחרי הכחדות האדם האחרון. אבל תראו מה אנחנו עושים לו. אנחנו מחריבים אותו. מתייחסים אליו כאילו יש לנו אלף כאלה. מנצלים את הטוב שיש לו להציע בחזירות אינסופית, טובחים בו ובחיים ששוכנים בו לשם רווח,הנאה ועליונות, ואפילו לא מנסים למצוא דרך אמיתית לשנות את המצב, היכולת האנושית של להבין מה יש לך בידיים ולהעריך אותו, בין אם זה אדם כמוך או אמא אדמה עצמה, אבדה איפשהו בדרך.

ולכן,  אחיי ואחיותיי לענן, מהיעדר אלטרנטיבה ואלידית אחרת, אני חוזר לבועה האטומה שלי. למקום האפל והאלים בו יש מלחמה אינסופית ועקובה מדם, מקום ממנו ניסיתי כל חיי לברוח, מקום מלא כאב ובדידות, אבל גם מתברר המקום היחיד בו יש סוג של שקט.