הרבה זמן שאני צמא לכתוב, לפרוק את מה שעל הלב שלי. לא כי אני רוצה, כי אני חייב. אין שום דרך שבה אני יכול להוציא את כל הפסולת הגרעינית שהצטברה ומצטברת אצלי. אני לא מוצא את הדרך להתנקות. בלבול מציאותי וחוסר אוריינטציה הותירו אותי עם רמת ריכוז אפסית, עם תחושה שהנכסים הגדולים שלי, החשיבה, הידע והיצירתיות שלי לא נגישים כמעט. אפילו המנגנון האנושי הנפלא של השינה, המנגנון המאפס והעצמתי והנפלא הזה, נעדר מחיי. אני לא ישן. לא באמת. המח שלי דואג להפעיל את הגוף שלי גם כאשר אני נמצא במצב של שינה, אז מנוחה ומילוי מצברים הם מחוץ למשוואה. אני מתעורר לעיתים עם סחרחורות נוראיות, כל השרירים תפוסים, שריטות בפנים ומותשות כאילו הרגע רצתי מרתון. אני שונא לישון. אבל מצד שני גם להיות ער זה לא פיקניק.
בחודשים האחרונים משהו פיזי בראשי יצא מאיזון. משהו במנגנונים שבתוכי נסדק, והסדק החל גדל יותר ויותר. בשבועות האחרונים המצב הסלים וכל יום הסתובבתי עם הבזקים מטורפים בראשי, הבזקים ששלחו גרורות לליבי ולעיתים שיתקו אותי מרוב כאב. משהו שם השתבש, אולי בגלל סטרס או הדחקת יתר או הטיפול התרופתי או השד יודע מה. בנוסף לזה המנגנונים נחלשו יותר ויותר, וזכרונות מפלצתיים שעבדתי כל כך קשה להעלימם ולא חשבתי עליהם שנים ניצלו את הסדק ובאלימות חייתית ונקמנית פרצו מהכלא השמור ביותר. כל מפלצת זיכרון כזו, שמלווה לעיתים קרובות בצחנה אמיתית, הכה בי כמו מקבת המוטח ישירות בחלקו האחורי של ראשי, מותיר פצע פתוח, מדמם ופועם מכאב. המוגלה המזוהמת החלה מציפה כל חלקיק בהוויתי בזעם ותיעוב, ונדרשים כל הכוחות, האנרגיות והשליטה העצמית שלי על מנת להרגיע אותם, לא להיכנע להם. אין מקום לתחושות שהחוויה הזו מייצרת האלה אצלי בראש. זה סיכון שאני לא מוכן לקחת.
אני מתקשה לתפקד. לא נשאר הרבה זמן בין מתקפה למתקפה, אבל החיים ממשיכים. צריך ללכת לעבודה. צריך לנהל חיים כמה שיותר נורמטיבים. למרות הקושי הרב במאבק היומיומי אני שם את המסיכה, מסתיר מהעולם, או לפחות מנסה, את הפנים האמיתיות שלי. את הכיעור והריקבון של נשמתי, שהפכה כבר עם השנים לשדה קרב צחיח, נטול אור שמש ומלא חלקי גופות אפורים הנראים בחלקם דרך ענן המלחמה האפל והצמיגי.
בעקבות חולשתה ההולכת וגוברת של מערכת החיסון הנפשית שלי, טושטש אצלי הגבול שבין אמפתיה וסימפטיה. למרות שאני הולך תמיד עם ראשי מורכן, מנגנון רב שנים, לעיתים איני יכול להתאפק ואני בעל כורחי מרים את ראשי , ומוצא עצמי מרגיש כאב של אנשים אחרים שאיני אפילו מכיר. מבטים חטופים שנמשכים נצח לתוך עינם של זרים רנדומלים וסובלים העוברים ברחוב מציפים אותי בכאבים לא מוסברים, כאילו הנשמה הפצועה שלהם שולחת גרורות החודרות בעוצמה אל מעמקי ליבי ומזרימות חלק מהכאוס שקיים כרגע ביקום שלהם, מתדלקים את הכאוס שבי. הייסורים שלהם הופכים לכמה רגעים לשלי, והמתסכל הוא שאני אפילו לא עוזר להם בשום צורה במיגנוט הרגשות שלהם. אני סתם סובל איתם והם אפילו לא יודעים את זה. אבל האמת היא שאני אני לא איזה אמפת או מישהו מיוחד. סביר להניח שלא מדובר ביכולת היפר סנסטיבית כלפי העולם אלא רק במחשבות ביקום הפרטי שלי, כמו רוב הדברים, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שזה קורה. משהו בי מזמן את זה, קורא לזה, לעיתים אני חוטא במחשבה שמשהו בי אולי אפילו ניזון מזה.
אז מה הפתרון? חייב להיות כזה. אני כבר לא מצליח לעשות מדיטציה, לסדר את הבלגן. לא מצליח למצוא מקום בטוח להוריד בו את המגננות, דברים שיכולתי לעשות בעבר. הייתה גם אמונה. אהבה היתה משהו שהאמנתי בו. בכל ליבי. לעיתים אפילו מצאתי עצמי בבושתי כופה אותו על אחרים. האמנתי בזה שהפתרון לכאב שלי הוא אצל מישהי פלאית, מישהי שתהייה עוגן ותתן לי את השקט הנפשי ואת החוויה המתקנת והפרספקטיבה שלי כל כך חסרים. כיום אני מסתכל ושואל - מה ההבדל בין אמונה בדבר הזה לבין אמונה באלוהים כזה או אחר? בסופו של יום זו מחשבה מאגית של ילד, אתה שם את עצמך ואיכות חייך בידיו של מישהו אחר, מסיר אחריות מעליך במסווה הרומנטיקה שבאהבת אמת, שאינה יותר מתהליך כימי שהולידה המצאה של בני אדם.
אני יודע שזה נשמע ציני עם קורטוב של תסכול, אבל זה בא מנסיון. מהיגיון. מההיכרות שלי עם העולם שבחוץ ועולמי הפנימי. ואני לא מטיף. בחירתי בסגפנות היא שלי ושלי בלבד, מתאימה למבנה האישיות הספציפי שלי. זה שזה לא עובד ביקום שלי לא אומר שלא יעבוד ביקומים של אחרים.
אז איך אסכם את ההקאה הוורבלית המבולבלת והמבולגנת הזו? ממשיכים קדימה. פרפטום מובילה. לא כי יש ייעוד, לא כי יש משמעות, אלא כי אני כאן . לזמן קצרצר. היופי שבלהיות בן תמותה. אני רק רוצה להניח כבר את הנשק ולפשוט את שריון הפלדה הכבד הזה ולעשות שלום ביני לביני, לנסות לשקם את שדה הקרב למוד הכאב ווספוג הדם ולשתול בו דשא, פרחים, להשתמש באפר המלחמה לגידול יער עבות בו אוכל להקים את המקלט שלי, ומי יודע, אולי אפילו מקום שאוכל לקרוא לו בית.
אבל בינתיים האזעקה מחרישת האזניים וקולות תופי המלחמה הפועמים בליבי קוראים לי חזרה לקרב.
אני יוצא. תיכף אשוב.
3>
השבמחק