הסיבה שאני לא זוכר חלומות

 אלומת האור הפועמת והמסרבת למות של פנס הרחוב הישן הייתה הדבר היחיד שפילח את האפילה הקרה של הסמטה. השעה הייתה מוקדמת מידיי למציאות. הרחוב ליד היה ריק מאדם אך מלא בצחנה חזקה של זבל, ערפל דליל ואלפי צורות חיים בלתי נראות. פתחתי עיניי כשראשי מונח על צידו על המדרכה המטונפת, הלחי שלי קפואה, פי פתוח במקצת ושפתי התחתונה השמוטה והמריירת הייתה הפתח היחיד לאוויר. כך מצאתי את עצמי מוטל בתנוחת עובר, רועד מזיעה מהולה בקיפאון הלילה. לא מצליח להזיז את שריריי, הרגשתי כאילו מוחי ער אך שאר גופי עוד ישן. אני חולם?

 מתוך האפילה הגיח בשקט מופתי עכברוש שחור וגדול, התקרב אליי בזהירות, והחל מקרב את ראשו המחודד לשלי. אישוניו העגולים והשחורים הביטו בשלי, עיניים כל כך שחורות ותהומיות עם הבזק קטן של אור מאלומת הפנס. הוא הסתכל עליי, ואני עליו. לא זזתי. בתוך העיניים שלו ראיתי משהו פראי, ייצרי, חסר מגבלות. משהו רעב שלא יודע שובע. לרגע התבלבלתי ותהיתי אם אני רואה את תוככי העכברוש או את ההשתקפות שלי בעיניי המראה השחורות שלו. הוא המשיך להסתכל עליי, כאילו רואה בי נפש תאומה. או פשוט תהה אם שווה לו המאמץ בלנסות לאכול אותי. לבסוף הוציא קול אנחה עכברושי והמשיך לכיוון פח הזבל בקצה הסמטה, כנראה חזרה למה שלא עשה שם.

 עצמתי עיניי והתחלתי להתרכז ולעגן עצמי למציאות, כמה שרק אפשר, ולו רק על מנת להתחיל לזוז. נשמתי עמוקות, נשפתי בעדינות, הסדרתי את נשימתי והתחלתי להזיז אט אט את גפיי המאובנות והקפואות,שהפעלתם לא באה חשוכת כאב. כמה זמן כבר אני שוכב ככה? במאמץ ניכר התיישבתי על שפת המדרכה, עדיין מקופל, כואב כולי, כשבראשי רעש בלתי פוסק מהול בתחושת סיפוק לא מובנת. התיישרתי לאיטי והתחלתי בודק את כיסיי. ארנק ומפתחות, קייס לטבק, ניירות ומצית. על הצלקת בידי הימנית ראיתי חותמת, כנראה של מועדון שהייתי בו, ועל הג'ינס והחולצה שלי כתמים אדומים לחים, מהולים בריח חזק של אלכוהול זול. איפה הייתי וכמה שתיתי? הרגשתי כל כך חלש, חוץ מאשר בידיי. הייתה לי מעין תחושת עוצמה בלתי מובנת בכפות ידיי, כאילו כל גופי מתאמץ להחיות עצמו אך ידיי היו ערות מתמיד, הדופק פעם בהם והם הרגישו חזקות מאי פעם, כמעט על אנושיות. 

 הוצאתי פילטר ונייר, פיזרתי עליו טבק מהקייס ובקלות מפתיעה גלגלתי לעצמי אחת. הנחתי אותה בפי, הוצאתי את המצית והדלקתי אותה. לקחתי שאיפה עמוקה מהסיגריה, דבר שגופי כנראה לא היה מוכן לו, ושיעול קולני פרץ באלימות מריאותיי והבהיל את שוכני הסמטה הזוחלים והאורבים, הכניס בהם אמוק ריצה ולרגע היה נראה כאילו האדמה זזה. זרקתי את הסיגרייה, השיעול נרגע והסדרתי את נשימתי. ניסיתי להיזכר. לא היה לי מושג איפה אני נמצא, רק ידעתי שכנראה הייתי במועדון שהחותמת שלו היא דרקון ירוק, אבל לא ממש ידעתי מה אני עושה בסמטה הזו. הנחתי שפשוט שתיתי יותר מידיי, אולי לקחתי משהו לא טוב, אז ניסיתי לשחזר את ארועי הלילה. 

 דבר לא עלה בראשי. שום זכרון לא היה, שום סימן לדבר, למעט הכאבים בכל הגוף ואותה תחושת עצמה בכפות ידיי שליוו אותי. התרכזתי בידיי, מנסה להבין מדוע גופי כל כך חלש, אך הן כל כך יציבות וחזקות. קמתי בקושי על רגליי, מאזן עצמי על המגפיים הכבדות. סחרחורת תקפה אותי כשהתרוממתי ולרגע איבדתי את שיווי משקלי, שהדבר היחיד שמונע ממני לפול הוא האחיזה החזקה של ידי הימנית בקיר הסמטה המזוהמת. עצמתי עיניי, לקחתי נשימה עמוקה, הסחרחורת עברה והתייצבתי על רגליי. הסתכלתי מסביבי, מקווה שמנקודת המבט הזו אמצא יותר מידע, אך לא מצאתי דבר בחושך. שמעתי לפתע רעש כרסום רועש מגיח מפח הזבל שבקצה הסמטה אליו רץ לו העכברוש. מסיבה לא מובנת הדלקתי את המצית שלי, מתקרב לאט ומהלך בזהירות בטינופת האורבנית, עד שהבנתי מאיפה מגיעים קולות הכרסום. העכברוש כבר לא היה לבדו. הוא וחבריו כירסמו להם בתאווה מטרידה משהו מצדו האפל של הפח. התקרבתי אליהם, הם הרגישו את חום האש, סובבו אליי ראשים קטנים בעלי עיניים אפלות חושפים שיניים חותכות וברחו אל תוך החושך, חושפים את ארוחתם – יד אנושית. 

 אני חולם. אני יודע את זה, אמרתי לעצמי, לכן לא חשבתי פעמיים לפני שהזזתי את הפח המתכת אכול הקורוזיה. יקום שלם של חרקים, ג'וקים, זבובים ורימות נשפך אל העולם כשהפח התפרק מהתזוזה, מלווה בריח כל כך אופנסיבי, שמצאתי את עצמי על סף ההקאה. הסטתי ראשי לרגע מהמתקפה האלימה על חושיי, וכשהחזרתי את מבטי מצאתי אותו שוכב שם, איברים פרוסים לרווחה, עיניים פקוחות כאילו זועקות מאימה ולשון כחולה מבצבצת מחוץ לפיו המאובן. הוא היה לבוש בג'ינס וחולצה ולידו מוטלת סכין ציידים מחלידה ומדממת. התכופפתי וקירבתי את הלהבה לפניו. פניו היו מושחתות לחלוטין על ידי מפלצות הסימטה חסרות הרחמים, אבל משהו בו היה מוכר בצורה מטרידה. הוא היה בערך בגודל שלי, בעל עיניים בהירות שבקושי נראו מאישוניו מפוצצי הנימים. הזזתי את הלהבה מטה יותר, ואז ראיתי את הצוואר שלו - כחול, כתום ושחור, נראה מעוות ומעוך כולו, כאילו מישהו דחס את גרונו במכשיר עינויים קדום. כשהסתכלתי קרוב יותר ראיתי סימניי אצבעות על גרונו, לופתות אותו באחיזה כל כך עצמתית עד שאפשר היה לראות אותן בבירור. 

 הוא מת. מישהו הרג אותו. למה הוא כל כך מוכר לי? בעודי מנסה להבין את זה, העכברוש חזר, התיישב והסתכל עליי. שוב. הסתכלתי עמוק לתוך עיניו החרוזיות, חושב אולי הפתרון אצלו. לאחר שבהה בי בזמן שהרגיש כמו נצח, הלך לידו הימנית של האיש המת והחל לכרסם אותה, שיניו חותכות בבשר ונוקשות בעצמות, לא מוריד ממני לרגע את עיניי הפנינה האפלות שלו. בצעקה והינף יד סילקתי את העכברוש, ותוך כדי בריחתו זזה היד על גבה, מגלה חותמת של דרקון ירוק על גבי צלקת. הסתכלתי על ידו הימנית, ואז על ידי הימנית. הנחתי את ידיי על צווארו, ואצבעותיי התאימו באופן מטריד לסימנים. אני הרגתי אותו. אני הרגתי אותי.

 המח לחץ על כפתור ההפעלה של המנגנון הדיסוציאטיבי, אך רק החיש בזאת את הזכרון. הזכרון של המאבק, של הנסיון לחסל אותי באותה סמטה אפילה באמצע שום מקום, של נסיון ההשתלטות הנוסף של החלק הלא סימפטי שבי. זכרתי את הבעיטות שקיבלתי ממגפיו הכבדות, את אגרופיו מפוצצים את צלעותיי, את נסיונות הדקירה שלו כשהוא רוכן מעליי בטירוף רצחני. זכרתי את הרגע בו הצלחתי לנגוח בעוצמה בראשו ולשבור את אפו, לחטוף את הסכין מידיו ולדקור אותו בבטנו, מנצל את ההזדמנות ומעיף אותו על גבו, זורק את הסכין לצד החלוד והמדמם , קופץ עליו ונועל בעוצמה את ידיי סביב צווארו, מהדק אותם יותר ויותר, מתעלם מהאגרופים שחטפתי כאילו אני לא חש בשום כאב. יכולתי לשמוע את חרחורי נשימתו כשכל גופו התפרכס תחת ידיי בנסיון להילחם על חייו. הרגשתי את צווארו וקנה הנשימה שלו נמחצים תחת המשקל המופעל עליהם, יכולתי להרגיש את חייו נוזלים מגופו אל הסמטה המטונפת. לאחר זמן מה הוא החל להירגע בעל כורחו ואני הידקתי את ידיי עוד יותר, פרצופי מתעוות ועיניי נדלקות בנחישות פראית, חושק שיניי ביצר בלתי נשלט עד אותו הרגע בו לא נותר מי שייאבק. 

התעלפתי.                   

                          

התעוררתי.