שוב מגיע הרגע בו אני צריך להשתמש בטיטאן שבתוכי בכדי להרים את שובר הגלים הסלעי והכבד מנשוא על
מנת למנוע מנחשולי הזעם מלהציף את חופי הוויתי. כרגיל, זה מתחיל בראש. המח מתחמם כמו
לפטופ עם מערכת איוורור לא תקינה, ומתחיל לחלחל במורד הפנים, צורב ומצמצם את העיניים
לכדי ראש סיכה, מרתיע את האף, מעוות את הפה וממלא את חלל גופי הדרוך בעננה שחורה סמיכה, מהבילה ושטופת
דם של שנאה צרופה, זעם מכלה שאינו יודע שובע, נטול מצפון, נטול שיקול, מחזיק
אותי כבן ערובה שייעשה כל מה שייפקוד עליו היצר ההרסני הזה. אבל אני בשליטה. גם
כשהוא מחלחל, אני יודע שהשליטה היא אצלי, מכיוון שאני מודע להשלכות האפשריות של
הכניעה אליו.
אני שואף מלוא הריאות אוויר ניטרלי ואובייקטיבי, נושף אותו החוצה
כששפתיי קפוצות על מנת לשמוע ולהרגיש את חלקיקי הרעל המרירים והמחוספסים יוצאים
ממני ומתפרקים באוויר העולם, כמו טפילים שאינם יכולים להתקיים ללא גוף מארח. הייתי
שמח לכתוב כאן שזה פותר הכל, אבל לעיתים, כמו הבוקר, זה כמו כוסות רוח למת.
ברגע אחד, ללא אזהרה, המח שלי מתחיל שוב לבגוד בי. הוא מציף להנאתו המעוותת אירועים בחיי שהמשותף בין כולם הוא
התיעוב העצמי להם הם גורמים. זכרונות
קרובים וברורים שמתמזגים עם זכרונות וטראומות מהעבר, אסופה של פצעים פתוחים ושותתי
דם שקיבלו צורה מפלצתית ופועמת מול עיניי, מחרישים את אזניי ומעוותים את ראייתי והבנתי את המתרחש
במציאות המשותפת לכולנו. אני נסוג בעל כורחי לתוך עצמי, בורח ורץ בפראות ופחד כמו
עכברוש בכלוב, בתחילה פוצע עצמי בניגוח סורגי הכלוב באמוק עיוור בנסיון לצאת
מהמלכודת אליה נכנסתי, כמעט ומתעלף מהכאב ועובר להתמודדות.
משמעות ההתמודדות היא סוג של
הוויה פאסיבית, מופנמת, סופגת, לעיתים אפילו אומר בבושה מקרבנת, כזו שעושה לא פחות
נזק יומיומי. הייתי שמח לומר שמדובר רק בהימנעות מעימותים, אבל מדובר כאן בהמנעות
תקשורתית מהעולם, בחיים שמרחיקים אותי ומתרחקים מהדבר היחיד שיכול להוסיף משמעות
(שקרית, אבל למי אכפת) לחיים האנושיים הקצרים אך הארוכים, בני אדם אחרים.
הקיום הניהליסטי
הזה של מלחמה ואלימות כל כך שונים ממי שאני באמת. אני אדם שוחר שלום, אבל
אני כנראה יותר שוחר חופש, שבעיניי הוא הדבר הקדוש ביקום. יותר מחיים. אני חייל
בעל כורחי, תקוע במערכה תוך-נדבית אפורה מאבק שריפה ואפר שאין אדם רואה אותה חוץ ממני. מלחמה פנימית
עקובה מדם, אכזרית, אלימה ושאינה בוחלת באמצעים. מלחמה שמבודדת אותי, מכנסת אותי,
מרחיקה אותי מהיופי של היקום והקיום. זה מתסכל כשיש לי בטחון מלא במי שאני, ועדיין
אני לא מפסיק להילחם עם עצמי על שליטה, על שלווה. אבל זוהי החוויה האנושית שלי. כל
אחד והתיק שלו.
שעה עברה
לה, והיום הזה יחלוף לו כמו כל הימים, בדיוק רב וללא עניין במתרחש בעולם. הם כל כך
זהים הימים עד שמתערבבים לכדי יום אחד ארוך וכאוטי, יום אחד שממאן להיגמר. יום אחד
עם הפוגות קצרות של שינה, בה אני מרגיש לרגע חי בתוך העולם חסר הגבולות והאינסופי
אליו אני מועתק כשהשינה נופלת עליי. עולם שאני זוכר לעיתים רחוקות, עולם שאוזק
אותי ואז משחרר ואז אוזק שוב, שולח גרורותיו לאותו יום ארוך ובלתי נגמר. אבל הרי
זה הקיום האנושי, לא? אין באמת משמעות או מטרה, אין "גורל" שהופך את הקושי
והסבל לכדאיים ומוצדקים.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מחפש משמעות. אני יודע שאין משמעות,
למעט לחיות את החיים האלה במינימום פגיעה בסובבים אותך ולחוות את מעט הדברים
החיוביים שקיימים באופן נפלא בקוד האנושי שכולנו חלק ממנו. גם ככה זה כולה כמה
עשרות שנים והסוף הוא בלתי נמנע. ליבי יוצא למי שחי לנצח.
הגיע הזמן לעזוב את הדף ולחזור ליום הבלתי נגמר. אני צריך להגיע
לעבודה מוקדם יותר היום. אני הולך לשים לי את חליפת ומסיכת הנדב ולהיטמע בעולם, להלך בין הטיפות בתקווה שהכאוס לא יזלוג החוצה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה