השבוע אני חוגג שמונה שנים לאישפוז הראשון שלי, לבחירה הקלושה בחיים
למרות שכל חלקיק בהוויתי בחר אחרת. מתוך ייאוש החלטתי לתת לעצמי, חלש ופתטי וקל
להשפעה כשהייתי, להפוך למאמין אדוק בדת הפסיכיאטרית. וכמו כל דת אחרת, היא הכזיבה.
אחרי שנים של אבחנות מוטעות, התעלמות ממרכיבי האישיות והרגש, טיפולים תרופתיים
מוטעים וטיפולים נסיוניים חסרי יעילות (למעט אקדמית), אני עדיין באותו המקום. עדיין
נלחם עם המח שלי, נאבק עם האישיות שלי. ההבדל הוא שהשלמתי עם המצב ולמדתי, פחות או
יותר, לחיות איתו. הייתי צריך ללמוד להתרגל לסערות ולכאוס, לכאב ולרצון המוטמע והכמעט
בלתי נשלט למות, ולהבין שאלו הפרמטרים של החיים שלי. ועשיתי את זה לבד. ואני גאה בעצמי על זה.
אפילו אם כמעט אף אחד לא רואה את ההישג.
קשה לחיות בצורה הזו, במיוחד כשאתה מיומן בהעמדות פנים, שקרים וצביעות.
אנשים לעולם לא יכולים לראות את הסבל היומיומי שלך, זה שאתה מצליח לשרוד ולעיתים
לחיות איתו למרות שהוא שם. הם רואים את כשלונך בקנה המידה המצופה ממך כאדם בחברה
כמו שלנו. עד אותה התרסקות לפני יותר משמונה הראיתי "פוטנציאל". התקדמתי
בעבודות, ניהלתי חיים עצמאיים לחלוטין ולכאורה נורמטיביים, חייתי בתוך בועת זכוכית
מוגנת אך שברירית ושקרית, עד שלבסוף הגיע לקיצה הבלתי נמנע והתנפצה מהטלטלות הבלתי
נגמרות, הניתוק מהעולם ועייפות החומר.
האמת היא שחייתי כמו טפיל מכור. האינטרקציות החברתיות שהיו לי, מעבר
לשעות העבודה הרבות ומסיחות הדעת, הסתכמו בסופו של יום בשאיבת אנרגיות ורגש מבנות
זוג שונות, לרוב אקראיות וזמניות, ולשפוך את כל מה שהיה לי לתוך היקום שלהן,
להכאיב, לזהם, להרעיל, לתת תחושה שקרית שהרגשות העצומים והחיבור האינטנסיבי הם שם
כדי להישאר. הקאתי מה שהייתי צריך, לקחתי כל מה שיכולתי ללא התחשבות באדם שנשאר
מאחור והמשכתי הלאה, ולא בחלתי בשום אמצעי לחימה רגשי, קונבנציונאלי או לא, שהיה
לי בארסנל. כמו סם קשה וממכר, זה נתן לי את הפיקס שהייתי צריך, אבל גם את תופעות
הלוואי והצורך כשסיימתי לסחוט כל טיפה של רגש ששאבתי, והייתי צריך לצאת ולמצוא את המנה הבאה.
מיותר לומר שכאשר קיבלתי את המנה שלי והמח קצת הרפה הרגשתי אשמה דחוסה
וכבדה מוחצת את הוויתי ושנאתי את עצמי על זה. היה מחיר לא פשוט לשלם על כל זה, ובצדק. זה
פירק אותי רגשית עוד יותר. ההתנהגות המכורה והאגואיסטית הזו העצימה את התיעוב
העצמי, חיזקה את הכאוס בתוכי, הזינה את הסערה הנצחית. בסופו של דבר הדכאון חיסל את
סיכויי למקומות נוספים לשאוב מהם רגש, כאשר השתלט עליי לפני יותר משמונה וחצי שנים
ומנע ממני לצאת מפתח הבית לחצי שנה. הצורך החזק והלא בריא הזה שלא קיבל מענה טילטל
את נפשי כל כך חזק עד שהבועה התנפצה ואלפי חתיכות הזכוכית החדות התפזרו ברחבי
היקום הפנימי שלי, נשתלו עמוק בתוך האדמה, חתכו בבשר החי.
התאשפזתי, השתחררתי. כלום לא השתנה. שלוש שנים והתאשפזתי שוב, הפעם
במצב עוד יותר גרוע. השתחררתי אחרי חצי שנה וכלום לא השתנה. בסופו של דבר למדתי שהטיפול
היחיד שבאמת עוזר הוא לא לאפשר לזה להשתלט עלייך. בסופו של דבר, כך למדתי, הכח הוא
לעולם לא בידם של אחרים, אלא בידיי בלבד.
ואם זה משתלט, אי אפשר לתת לאחרים לראות את זה. זה יגרום להם להרגיש
רע, להתרחק. זה יסגור אותם, ישנה את דעתם עלייך באופן מובהק. אז מצד אחד אתה לא
יכול להראות את הכאב והמצוקה שאתה חש, ומצד שני אנשים לא מקבלים את המגבלות שלך.
היום אני משלים אתן, עם המגבלות האלה, ויודע שיש דברים שאני פשוט לא
מסוגל לעשות כמו אחרים. חלק גדול מהזמן שלי נאכל על ידי ההתמודדות, בהנחה שהיא
עובדת. המח שלי חושב בכל כך הרבה רמות סותרות, מזין אותי מציאות כוזבת, עד שלעיתים
היא משתלטת על זו שבחוץ, מנטרלת באופן זמני את מערכת החיסון הנפשית שלי וגורמת לי
לראות את העולם בצורה כל כך אפוקליפטית וקטסטרופלית, ולעיתים רחוקות אף משתקת ומנתקת אותי
לגמרי. כל זה מגביל ומצמצם את מספר האפשרויות שלי. אפילו אם בחוץ הכל נראה תקין.
מי שחי חיים כאלה, ויש לא מעט, מכיר את התחושות האלה. אם יש מום פיזי,
אנשים רואים ומבינים. יחד עם זאת, אם המום הוא פנימי, בגרעין האישיות שלך, רובם לא
יראו את זה, למעט קומץ האנשים שיהיה לך מזל אם תפגוש שפתוחים מספיק להקשיב או חשו תחושות דומות בעברם. משנים
של נסיון להיעזר באחרים למדתי שהרוב לוקח את תאוריך, צבעוניים ומפורטים כפי שיהיו,
למקום שהם מכירים. אתה מצטייר חלש בעינייהם, נטול כלים, לא מפותח. ילד. הם לא
רואים את המאמץ והכח האדיר שנדרשים למלחמה הזו. רק את החולשה והפתטיות.יחד עם זאת מרגיע אותי שאין
הרבה שחולקים את הקלפים שלי. גם אני הייתי מעדיף לחיות ביקום יותר מסודר ופחות לא
יציב. פעם כעסתי וקינאתי בהם. היום אני שמח בשבילם. לכן,
מבחינתי, עדיף שלא ייראו. לכן אני מעדיף להיות לבד.
אז שמונה שנים עברו. הכל השתנה וכלום לא השתנה. הסבל הוא אותו סבל,
הנטיות הן אותן נטיות, אבל אני לא מבזבז את הזמן בלמרר על "מר גורלי"
ולהסתמך על אחרים. סיימתי לקרבן את עצמי. יש למצב הקיומי הזה גם יתרונות, אם יודעים לתפעל
אותו טוב מספיק. אני רק מקווה שיום אחד אוכל להפסיק להילחם, להצליח קצת לישון, להשקיע
את המשאבים העצומים האלה בדברים יותר חשובים ממלחמה.
הכאוס הוא ההוויה שלי. הכאוס
הוא אני. בסופו של דבר המח שלי, חלק בלתי נפרד ממני, הוא האחראי למצב. זה לכלוך שאני
עשיתי, לכלוך שלנצח סיזיפית אנקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה