כל כך הרבה זמן לא כתבתי. וזה לא שלא ניסיתי, אבל זה זה כאילו המוזה
נעלמה, הגוונים נמוגו והתשוקה שבתוכי חדלה מלהתקיים, או לפחות קפאה לגמרי. תשעה
חודשים חלפו מאז שנפרדו דרכנו שלי ושל האהבה הגדולה שאי פעם הייתה לי, ומשהו אצלי
פשוט השתנה. נהייתי מרוחק יותר, מנותק רגשית, אדיש. זה לא שאני לא מחייך וצוחק
ונהנה מדברים, אבל הצורך ואפילו הרצון בזוגיות אבד. אולי למח שלי פשוט נמאס.
אחד הדברים שלמדתי בתקופה של עשרים השנה מאז שהרגשתי אהבה לראשונה, זה
שרגשות הם כמו אסונות הטבע של המח. נכון, רגש יכול לייצר שלווה ואפילו אופוריה,
אבל גם לזרוע הרס. כל כך הרבה דברים לא רצויים קורים לו, דברים שלא בא
להתעסק אתם יותר. נחשולי האובססיה, סערות התלות והאדמה המתבקעת ממשקלה של חרדת הנטישה,
כל אלה ליוו אותי (וכמעט את כולנו בזמן כזה או אחר) בכל התקופה המאושרת והמסוייטת
הזו, בין אם הייתה הצדקה מציאותית ובין אם לא.
זה נכון מה שאומרים, שרעיון הנפשות התאומות ואהבת הנצח הם המצאות של
בני תמותה. הרי בסך הכל מדובר בתהליך כימי במח ולא יותר מזה.כימיקלים במח האנושי
גורמים להתאהבות. ההורמונים אסטרוגן וטסטוסטרון אחראים על המשיכה המינית. דופמין
אחראי על הפרפרים בבטן. נוראפינפרין אחראי על פעימות הלב המואצות ולהתרגשות. רמות
נמוכות של סרוטונין לאחר ההתאהבות גורמים להתמכרות לכאורה בבני הזוג. בסופו של דבר, כמו כל כימיקל אחר, הם מתפרקים ונעלמים. וכל מה שנשאר
הוא התפיסה הרציונאלית של בן הזוג, וזה לרוב, בשל תחזוקה כושלת, גורם לבעיות רבות.
אנחנו הופכים תהליך כימי זמני ליותר מזה, ולעיתים אפילו סובלים בשל
כך. זוגות נשארים ביחד שנים למרות חוסר ההתאמה והתקשורת עד כדי עשיית נזקים לילדיהם,
מונעים על ידי פחד מושתת מוסכמות חברתיות מיותרות. אין שום הגיון בלקשר בין אורך חיי
הכימיקלים לתפיסה שלנו לאהבה רומנטית.
האבסורד הוא שאני דווקא נהנה להיות במערכות יחסים. יש משהו בטוח ונח בזה, עקבי ומרגיע, סינרגטי . אני אוהב לאהוב ושיש מישהי שרוצה אותי, שאוהבת אותי, שמקבלת
אותי והכי חשוב משקפת את המציאות בשבילי, מחטאת אותה מזוהמת העיוותים והדימוניזציה
המערפלים שהמח משלח באופן עקבי. זה לא שאני לא יכול להסתדר עם כל זה לבד, זה פשוט
קצר ומתוק יותר לעשות את זה עם מישהי אחרת.
מעולם בחיי לא היה לי מצב בו לא היה לי רצון או עניין באינטימיות עם בת
זוג. עד עכשיו. לדאבוני, זה לא בא ממירמור או
כעס, גם לא מפחד. לא מפחיד אותי להיפגע ולחטוף כאפות, אני יכול לספוג כל פצצה שייזרקו עליי
(כמעט), פשוט לא בא לי ואני בסדר עם זה, למעט בפעמים בהם יש הבלחות קצרצרות של
משיכה ורעב רגשי.
אבל אני צריך להיות מציאותי. הרי אני לא באמת רוצה להיות לבד, נכון?
אף אחד לא רוצה. אנחנו יונקים. זה מנוגד לתיכנות שלנו. ישנם צרכים שצריכים
להיענות, פיזיים, רגשיים ואינטלקטואלים. אני יודע שהם שם, מונמכים מאד וכמעט בלתי
נראים, אבל שם.
אולי זה יעבור עם הזמן. אולי לא. אני רק רוצה שיהיה לי אכפת שוב. אני
חושב..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה