המחאה הפרטית שלי - או - האזרחות כחוזה חד צדדי לא מחייב

 

יש לי יכולת מופלאה לא להרגיש חלק מקולקטיב או להיקשר. מעולם לא הרגשתי חלק מהמדינה. אין ומעולם לא היתה בי טיפה קטנה של פטריוטיות או גאווה אזרחית, מבחינתי יש לי יחסים עסקיים בלבד עם המקום הזה – הקרבתי שלוש שנים מהחיים (לא כולל מילואים) בניגוד מלא לאמונותיי ואני משלם מיסים, והרבה, באופן קבוע. בתמורה לליטרת הבשר הזו אני מצפה לקבל סוג של תמורה הולמת, שתבוא בצורות שונות. איך שאני רואה את זה – נולדתי בחלקת האדמה הרנדומלית הזו, ועל זה אני לא חייב כלום לאף אחד. אני רק רוצה את השימוש ההוגן בכמויות הכסף הבלתי סבירות שאני משלם למערכת המעוותת הזו. אני לא רוצה להתעשר, לא מבקש שיביאו דירה,לא מעניין אותי לא כסף ולא רכוש. אני רק רוצה את התמיכה המינימלית לשרוד, ואפילו לחיות את חיי בכבוד ובשקט יחסי, תמיכה עליה אני משלם כבר שנים.

למרות חוסר העניין שלי במה שקורה, יצאתי לשתי הפגנות, בעיקר מכיוון שזה היה הדבר הנכון חברתית ותרבותית לעשות, אבל בהפגנה האחרונה ראיתי פתאום שיש אנשים. הם אשכרה יוצאים החוצה, ומראים סוג של רצון לשנות. המולת ההמון הזו, מאות האלפים שצעדו והרעידו את אדמת תל אביב, שלחו ויברציות שנתנו לי לרגע תחושת שייכות, אמנם מינורית אבל קיימת, וחיי הרגישו לרגע קשורים לאלו של העושר האנושי האקלקטי שסביבי. ראיתי אנשים מוחים על דברים רבים, וזה נתן לי את הצוהר להלין על המערכת גם כן. אולי זו מחאה קטנה, אישית ולא מעניינת, אבל אני רוצה לדבר כאדם עם מחלה כרונית, שנאבק לשרוד את החיים והמערכת תוקעת לו מקלות בגלגלים פעם אחר פעם.

עד שההפרעה התגברה על מהותי ונותקתי מהעולם לתקופה של כמעט חמש שנים, עשיתי כל מה שצריך על מנת לתפקד כאזרח מהוגן – נאבקתי על מנת להתגייס לצבא שתיעבתי, למרות שהם לא רצו אותי. עברתי מסכת השפלות פסיכיאטריות עד שגוייסתי עם פרופיל נפשי, ולמרות שהייתי, לדבריהם, "בעייתי" ו"מועד להתאבדות", מעולם בחיי לא קיבלתי ממישהו בצבא תמיכה במצבים הקשים והאבדניים שהגעתי אליהם לא פעם. וזה לא שלא ביקשתי.

הצבא עבר, עבדתי כבודק בטחוני ואז כחלק מחברת תקשורת גדולה. בכל התקופה הזו החזקתי שתי עבודות, מכיוון שארועי החיים הובילו אותי לשכור דירה ולחיות "חיים מבוגרים" בגיל צעיר יחסית, דבר שהצריך כסף, כך שכל חיי היו עבודה. כמעט חמש שנים עבדתי בחברה הזו, עד שנשברה לי התודעה והתחלתי את תקופת האשפוז הארוכה. נכנסתי למוסד ציבורי, שם התמודדתי שוב עם מערכת, רק שהפעם גרועה בהרבה מהצבא. שמתי את מבטחי במערכת הציבורית, ובעת שקיוויתי שאקבל את הטיפול שאני צריך, ושוב, ששילמתי עליו בשנים האחרונות על מנת להפסיק קצת לסבול, קיבלתי פסיכיאטרים נטולי נסיון, שבורותה של אחת מהן גרמה לשנתיים של אבחנה שגויה כסכיזופרן, שנתיים בהם דחפו לי כמויות בלתי סבירות של כדורים על מנת לפתור בעיה שלא הייתה, תוך גרימת היקום יודע מה למח שלי.

בפסיכיאטריה חיות המעבדה מגיעות בחינם ולעיתים מרצון לבתי החולים וזה המקום הטוב ביותר לגורי הפסיכיאטרים לשחק עם הצעצועים האנושיים. בסופו של דבר, אחרי כמעט חמש שנים של ניסוי וטעייה פרמקולוגית,מספר צנוע של "טיפולים ניסיוניים", עשרות פסיכיאטרים, כמויות אדירות של כדורים ושלושים טיפולי חשמל, הגעתי סוף סוף לשיקום.

אני אחסוך את הסיפורים המשפילים על היחס וההתנשאות של המערכת הציבורית למתמודדים עם בעיה נפשית. אין שום רצון לשקם אותך, רק להרחיק אותך כמה שיותר מהחברה, שם אתה די מפריע. עובדת השיקום, הבאמת מקסימה, ניבאה לי חיים בהם אוכל לעבוד חצי משרה במפעל עם תכנית מיוחדת, שם ארוויח כ 2000 ש"ח בחודש, ובנוסף אקבל את קצבת הנכות (באותו זמן הייתי 100%) , שהיא בערך באותו הסכום. בנוסף הייתי זכאי ללימודים על חשבון המדינה, דבר ששימח אותי, מכיוון שההפרעה טרפדה את שלושת הניסיונות שלי בלימודים אקדמאים. אחרי שנים של אשפוזים והוצאות לא קטנות, עדיין גרתי לבד והמשכורת מחנות הספרים בה עבדתי הייתה יריקה מהמינימום, לא נשאר לי כמעט שקל, שום חסכונות, שום כלום. בטח ובטח לא הייתה לי שום דרך לקיים את הבסיס של קורה מעל הראש ואוכל על השולחן וללמוד בו זמנית. כמה שבועות אח"כ הייתה לי הארה לגבי בחירה (מי שמעוניין, מפורט בפוסטים קודמים), והחלטתי, למרות מצבי וניבוייה של המערכת, לחיות חיים כמו כולם. תפסתי בכח שליטה על תודעתי, השחזתי כל מיניי טריקים שאספתי במהלך השנים ומצאתי עבודה מגוונת בסביבה מצוינת, ולראשונה מזה יותר משלושים שנה, הרגשתי חופשי וחי. לא הרווחתי הרבה, אבל אפילו יחד עם הקיצבה לא היו לי את האמצעים לטיפולים פסיכיאטרים (כמובן שעל פסיכולוג אין מה לדבר), משום שמאיזו סיבה לא ברורה, עולים לפחות 500 ש"ח לאחד, ואני צריך לפחות 2 בחודש.

מהר מאד אחרי שהתחלתי להרוויח כסף שגבוה מדרישות המערכת (הרווחתי קצת יותר מ 5000 בחודש), נשלה לי הקצבה. הבנתי וקיבלתי, העיקר שיש תמיכה נוספת. מייד אח"כ הכריזו עליי כ"משוקם", הסירו את אות הנכות, ומאותו רגע לא הגיע לי כלום.

חודש אחרי שנסגרה החברה בה עבדתי, בעודי הולך ברחוב, הייתה לי תאונה בה ריסקתי את שורש כף היד, דבר ששיתק אותי לחדשיים ומשהו. מכיוון שעבודה פיזית כמו מלצרות ירדה מהפרק, עבדתי חצי משרה בחנות קומיקס למשך חודשיים, שם הרווחתי סכום זעום אך לא הייתי זכאי לתמיכת קצבה, וגם שם היד היוותה מכשול לא קטן, ומחיר הכאב היה לא פשוט. מייד אח"כ מצאתי עבודה כפרילנס בפרוייקט גדול, והאמנתי שעכשיו הכל יהיה בסדר. חודש וחצי אחרי, חודש וחצי של 15 שעות עבודה ביום, שבעה ימים בשבוע בתנאי ניצול, השפלה ואפילו סירוס לא פשוטים, נשברתי. החוסן הנפשי שלי, שגם ככה תפקד ככל שעברו הימים כמו כבד של אלכוהליסט, הלך ונחלש. אני מצאתי את עצמי שוב מתרחק, האדישות נוחתת, כאשר כל מה שאני מרגיש זה את פעימות תופי המלחמה מרחוק, מרגיש את כל ההוויה שלי מזדעזעת כאשר צבא הזעם האדיר מתכונן שוב לצאת למתקפה חסרת ההגיון שתפיל את הדבר שעליו אמור להגן.

ברגע אחד שנמשך שבועות התרסקתי במהירות מסחררת ללא מצנח. זעם הטריף את מוחי, וניסיונות השליטה העקרים סיפקו  את החריץ הקטן דרכו יכל הדיכאון להזדחל ולהשתלט על אישיותי. 

 שנים אני נאבק, כמו כל אחד ואחת מכם, מנסה לסגור את החודש כל פעם מחדש, לרוב בקושי אם בכלל. לא הייתי בחו"ל מ 2005, אין לי שום רכוש, את הפלייסטיישן והאקס בוקס, מכשירי האסקפיזם שלי זה שנים, מכרתי על מנת להחזיק את הראש מעל המים עוד כמה ימים. לא ראיתי פסיכולוג או פסיכיאטר כבר יותר משנה. למרות שלא רואים את זה פיזית, יש לי מחלה כרונית לא פשוטה שמצריכה מעקב וטיפול, שלא לדבר על תמיכה, ואם לא אקבל אותם אני עלול לאבד כל מה שעבדתי בשבילו בשנים האחרונות.  מגיעה לי הזדמנות לחיות כמו כל "אזרח" אחר. ואין מי שיעזור לי. אני לא מעניין את המערכת. אני משוקם.