אני שונא לישון. אני מעדיף להישאר ער כמה שיותר, רק לא לשקוע במה שאמורה להיות אחת הנחמות הגדולות ביומו של אדם. אני לא יודע מה קורה כשאני ישן. כבר לפני שנים פיתחתי מנגנון שמשכיח ממני את החלומות עצמם. גם כך זה די מיותר לתת תשומת לב לתוכן שלהם. מנסיוני, אין משמעות אמיתית לחלומות. זה לא היקום או כל כח אחר שאתה מאמין בו מנסה לשוחח אתך, זה לא חזיונות או אזהרות או סממנים לעתיד. זה בפשטות תת המודע המזוקק שמנצל את היעדר השליטה היומיומית האישית של כל אחד ואחד מאתנו, ומשתלח או מחבק את הנפש על פי מחשבה רנדומלית כזו או אחרת. חסר משמעות אמיתית, ואפילו עלול לבלבל ולהעיף אותך מהדרך (תודות לאנשים מקסימים כמו נבחרת הכוכבים של תכנית הקאלט "זמן מיסטיקה"). כמו ממשלה ששולטת עלייך בזמן השינה, אתה לא עובד בשביל תת המודע שלך. הוא עובד בשבילך. לפחות בתאוריה.
חלש ונטול כח רצון אני מתיישב על הספה, מנצל את טיפות ההגיון המעטות שנותרו לי בארסנל, ובתוך ראשי אני צועד לתוך שדה הקרב המוכר, השנוא, האפל ואפוף בצחנת המלחמה, יודע מה מחכה מטרים ספורים מעבר לחשיכה המוארת באור לפידים בודדים. אני מסתכל סביבי, רואה באור הלהבות החלש את נזקי מלחמת ההתשה שנמשכת כבר 19 שנה, ובכל מקום גופות מרוטשות באכזריות בשלבי ריקבון שונים, עם צעקת אימה קפואה על פניהם. אני מסתכל על פניהם וכולם אני. קרבנות של ימים בהם הפסדתי. מראה האלימות הקיצונית של שדה הקרב המורבידי מחשל אותי. אני יודע שזה הולך לכאוב ועלול להיגמר רע, אבל היום אני אנצח. אני יודע את זה.
בתור קו ההגנה היחיד שבינו לבין התודעה שלי, אני צריך להתחמש. מנסיוני, אני לא לוקח את הכדורים על הבוקר, מכיוון שכאשר התודעה במצב כל כך כאוטי הכדורים פשוט עלולים לא להשפיע. אני מגלגל לי קטנה, מכין קפה וחוזר לספה האדומה, מתמקד על נקודה, לוקח נשימה ארוכה ומתחיל את הצעידה הנחושה והמהולה בפחד לעבר הדיפת הפלישה והחזרת השליטה אל המח הער שלי. מולי, סוגר את הפער באיטיות מצמררת, מתקרב ממרחק לא מובן גוף המואר בקושי על ידי הלפידים, מטיל עשרות צללים מאיימים שמכסים את שדות הקטל. אני לוקח עוד צעד קדימה, והדמות מגיחה בשקט מצמרר מבעד לאפילה. עוד צעד אחד ואנחנו נפגשים.
הוא עושה את הצעד האחרון מחוץ לאפילת הלפידים אוחז בידו הימנית סכין בעלת שישה להבים, ונכחותו העצמתית בולעת את החום ברדיוס בלתי נגמר עד שכל מה שנשאר זה קור דוקר שמאיים להקפיא אותך בכל נשימה. צחנת הטירוף נודפת ממנו ומבלבלת את חושיי, הוא מתכופף עם פניו נטולי האיברים, וללא עיניים מסתכל עמוק לתוכי, כאילו מנסה לבטל את הקיום שלי על ידי מבט אחד. אני מסתכל לתוך הראש הריק. מבעד לפנים נטולי הפנים אני רואה אותם מגיחים החוצה - הזעם המכלה, המיזנטרופיה, האדישות, העליונות, הנרקיסיזם, הדמוניצזיה שמובילה לשנאה, הגאווה, היהירות, המציאות הקטסטרופלית. אני יודע שזה מה שהוא רוצה. הוא רוצה להלביש את תודעתי על פרצופו הלא קיים, ולחיות לפי הערכים המעוותים שלו. הקרב מתחיל.
אני לוקח שאיפה ארוכה, מנצל את מומנט כח הרצון המועט שנותר לי ומתכונן לתת את המכה הראשונה, בידיעה שזה עניין של כמה דקות עד שאקבל סיכוי אמיתי לנצח אותו. החולשה היחידה שמצאתי לו עד עכשיו זה THC. הוא די light weight.
אחרי זמן רנדומלי אילחוש תופס אותו וההגיון מתחיל להסתנן, ונקודה קטנה של אור שולחת קרן ראשונה בוהקת וחמימה לתוך שדה הקרב החשוך והקפוא. יש סדק באפילה, ועכשיו כל מה שנותר הוא לנפץ אותה. אני מסתער עם כל מה שיש לי - הרצון לעזור לאנשים, היופי של היקום, התחושה הנפלאה של רגש, האמונה בטיבם של יצורים חיים, הנירוונה שבשקט, וינסטון חתולי הנאמן וכמובן בת זוגתי, האהבה הגדולה שבחיי. אני מרים את רגלי ובועט אותה בעוצמה ישירות בברך שלו, מרסק אותה ומפיל אותו על הרצפה. אני מרגיש חזק היום. אני לוקח שאיפה ארוכה, מרים את רגלי על מנת לסיים את המלאכה ולהנחית מהלומה מרסקת ומנצחת על גולגלתו הריקה, יודע שהיום הכל יהיה טוב. היום ניצחתי. הוא מתחמק, נעמד על רגליו שאינן שבורות יותר ומגיח מאחורי, שולף את טפריו וקורע באלימות בבשרי את דרכו מסביב לחוט השדרה ומתחיל ללחוץ חזק ובאיטיות מייסרת, צחנתו כמעט וגוברת על הכאב המפתיע והבלתי נסבל. הוא ממשיך לחפור בדממה, כמעט ומגיע לעצם, מאיים לנפץ בידיו את החוליות, ומשחרר. אני נופל בדממה ובכאבים משתקים על הרצפה, מסתובב במהרה למרות הכאבים על מנת להגן על עצמי. כשהסיבוב נגמר פרצופו הריק כבר צמוד לשלי בעליונות קרבית מוחלטת. הדבר האחרון שהצלחתי לראות מהבעד לצעקת הכאב והאימה שלי שקרעה את עור פניי היה מעין חיוך צ'שירי בלתי נראה על פניו החתומים, לפני שהחדיר את טפריו ותלש את גרוני. היום הפסדתי. הפלישה התחילה, והמסע לכיבוש תודעתי כבר בלתי נמנע. רעשי המלחמה הרועמים הולמים בראשי. היום הזה אבוד.
עברו כמה שעות, חלקיקי ההישרדות העקשנית הובילו אותי לכתוב, והרעש בראש קצת נרגע. אמנם הפסדתי בקרב, אבל הכתיבה אפפה את הכאוס והחרישה קצת את מכונות המלחמה. ובסופו של דבר, להפתעתי, זכיתי לקצת שקט ושליטה.
נתראה מחר בבוקר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה