אדם הולך ברחוב ושותק, כשהקול היחיד שמלווה אותו הוא רעש עקב מגפיו. לפתע הצבעים משתנים מול פניו, גוונים מתערבבים עם גוונים, ובעל כורחו הוא רואה הכל. פרצופים של אנשים כבר לא סתמיים וגשמיים, הוא רואה את הנשמה עוטפת את הגוף, חושפת את יופיו, כיעורו או הריק האמיתי של אותו זר חסר משמעות שעובר על פניו ברחוב ואותו יישכח אחרי שניות. הומלסית בשנות השישים לחייה עוצרת באמצע הרחוב ומחליפה חזייה לעיניי כל. גור חתולים רץ לכביש ונמחץ על ידי מכונית שממשיכה ליסוע באדישות. אדם מבוגר בעל מראה מכובד פורט על מיתרי כינורו ויקומי, מנסה לאסוף כמה שקלים להישרדותו שלו. אשה צועקת על בתה בת הארבע המפוחדת כי הפילה שקית ומכה אותה לעיניי כל. הם הולכים ברחוב, כל אחד מרוכז ביקום האישי והאינסופי שלו, במגדל השנהב המבודד אותו בנה ולתוכו הטמיע את עצמו, לא רואה את שסביבו.
אדם הולך ברחוב ושותק, מנסה גם הוא להיטמע ביקום הכאוטי הפרטי שלו. הוא לא מצליח, וסופג בעל כורחו את הכאבים, השמחה, הפחדים, הייאוש, הזעם והבדידות של כל אדם שעובר על פניו. אין לו שליטה – זה צועק מהם, עוטף אותם בעננה של כאבם הפנימי ששולחת זרועות זועקות לעזרה לכל עבר, בתקווה שמישהו ייראה אותם וירגיש אותם, ייקח קצת מהעומס. כל כך הרבה בדידות, כל כך הרבה בלבול, כל כך הרבה חוסר ודאות, רוב אלה שהולכים ברחוב וחיים את חייהם לא היו מאושרים, אפילו לא רגועים. קלישאתי כפי שזה יישמע, לא משנה כמה אנשים יש סביב, לאדם יש רק את עצמו.
אדם הולך ברחוב ושותק, כשהמוזה שלו אוחזת בחוזקה בזרועו. כל כך קשה ומתסכל להיות מי שמחזיק היד לאדם במצבו הנכחי, זה לבטח כל כך קשה ומתסכל לראות מישהו שאתה אוהב סובל ללא היכולת לעזור. לא כי אתה לא יודע או לא יכול, אלא כי פשוט לפעמים האדם סוגר את עצמו בחדר אטום ללא מצלמות או עדים, נכנס לתוך ראשו שלו על מנת להילחם או לנסות למתן את ההוריקן חסר הרחמים הפרטי שלו, על מנת להחזיר קצת שליטה. הוא לא נותן את ההזדמנות לעזור.
אדם הולך ברחוב ושותק, מרגיש נבגד על ידי מוחו שלו. הוא מתחיל לראות את האמת המייאשת שבסופו של דבר למח יש מחשבה משלו, והתודעה, לא משנה כמה מאמץ ייעשה, תהייה כבולה לתהליכיו הקלוקלים של המח הפגום שבכלוב הבשר בו נמצאת. המח מזין דיסאינפורמציה ומפיץ פרופוגנדה ניהליסטית ומיזנטרופית, מרעיל את אישיותו של האדם בעזרת מחשבות ורגשות שהם ההפך הגמור מממה שהאמין מהותה של נפשו, ואט אט הצד האפל יוצא החוצה.
אדם הולך ברחוב ושותק, עיניו צרות וכולו דרוך בשנאה. הוא רוצה להעלים כל נשמה ונשמה. לשים סוף למין האנושי שנראה בעיניו כמו ניסוי לא מוצלח, מבוי סתום אבולוציוני, טפיל הרסני שהשתמש במתנת המחשבה הגדולה לרעה. האדם רואה את את האנושיות, שאמורה לזרוח ולפרוץ מכל בן אנוש, מצטמצמת לכדי להבה קטנה שנאבקת לשרוד. אין סימפטיה, אין אמפתיה, אין אכפתיות. האדם רואה את ההמון, וכל שיכול לחשוב עליו זה להיכנס לנשמות אותם האנשים ולכבות את הלהבה הזו לגמרי, ופשוט לתת למין האנושי לחסל את עצמו במהירות ויעילות.
אדם הולך ברחוב ושותק, ולהבת הנשמה ההולכת וקטנה שלו נאבקת על כל טיפת חמצן. הוא מגיע לביתו, נשכב אטום על הספה, עיניו ריקות מתוכן וגופו כבוי כמעט לגמרי. הוא מניח ראשו על הכרית, ופתאום מרגיש להבה ענקית מחבקת אותו בחזקה. הוא אוחז בידה של אהובתו, ולהבתה מלבה חזרה את אורו הבוהק. המח מסתנוור מהאור הטהור, ונסוג חזרה למחילתו.
האדם ישן שנת ישרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה