Out in the desert on a horse with no name

זה היה מאד אפל, המקום הזה. אני לא האמנתי שאני אי פעם אחזור לנקודה הזו, לתחושה הזו, לאותו מצב מקשיח שרירים וחורק שיניים, לאותה נקודת השקה נפיצה של המציאות שלנו והמציאות שלי. המחשבות מבולגנות כל כך, והגוונים השונים של האמת ותרמיות המח מתחילים לבהוק ולסנוור, עד כדי כך שקשה לי לדעת מה זה מה . זה כל כך מתסכל לפעמים - אתה עושה מסע בן אלפי קילומטרים, ובסופו של דבר אתה מסתכל אחורה ומגלה שנשארת באותו מקום. זה כאילו חוקי הפיזיקה עצמם משתנים בהתאם לעטיפת המציאות השקרית שהמח הקודח שלי יוצר. הימים האחרונים היו קשים, השיא הגיע אתמול, ותודות למוזה שלי, דו הקרב התרחש באמצע המדבר. שעות של הליכה בשטח הצחיח, שקט שכמעט ואי אפשר לדמיין, הטבע רגוע ושליו, ואני הולך עם שאון אדירים מטורף בראשי, שותק, מנסה להיאחז בחלקים האחרונים של נדב שעוד נשארו לי.



במאות המטרים הראשונים ניסיתי טריק בריחה שהיה לי לפני שנים רבות, משהו שמאד עזר לי ולא היה לי בו צורך עידנים - המחשבה המאגית. ניסיתי לדמיין איך כוחות כאלה ואחרים לוקחים אותי מהמקום הזה, מהמציאות הזו שאני כל כך לא מרגיש חלק ממנה. ניסיתי לדמיין כל כך הרבה דברים - אלים, מלאכים, חייזרים, נוסעים בזמן, כל שטות ילדותית שהדמיון יכול להציע, אבל זה לא עבד. אני פשוט לא מאמין יותר. החיים היו קלים יותר כשהאחריות הייתה בידיהם של "אחרים". כילד ונער ואפילו כגבר צעיר יכולתי לתלות את האשמה בכל כך הרבה גורמים - אלוהים ואלים אחרים, גורל, קארמה, גילגולים קודמים, קללות, כישופים, האמנתי בכל כך הרבה דברים ותמיד היה על מי לצעוק ואת מי להאשים ולחליפין למי להתפלל ולהתחנן כשהמצב קשה. התובנה (האישית שלי, אני לא מטיף) שאתה שולט באמונתך ובכך באופן ישיר על בחירותייך ו"גורלך" הגיע אליי בשלב מאוחר יותר, ועד אז הרגשתי בטוח אך כבול בפרדיגמות השונות שהמח מונע הפחד שלי כפה עליי בבימויו השנוי במחלוקת של הדימיון הילדותי ורחב האופקים שלי. עם הזמן שורשי ההגיון שנולדתי איתם, כמו כל יצור אחר ביקום, צמחו לכדי יער עבות והחלו משחררים כמויות אדירות של חמצן שהכניס בהירות מדהימה לחשיבה המאגית הילדותית שלי.הבריחה הזו, שהייתה פתרון כל כך טוב, שהייתה יכולה להעסיק אותי למשך שעות של התנתקות, איבדה מיעילותה, ואני נותרתי ללא מקום לברוח אליו.
 

לרגלי המאבק החרדה מזדחלת בשקט ומקרינה באחורי עיניי הבזקים של העבר שלי שמשתלבים כל כך יפה בעתיד. אני רואה אותי חוזר חזרה לאישפוז. אני רואה את זה, כי אני יודע שזו אופציה. למרות שאני חי את חיי באופן מלא ועצמאי כמו כל אדם, ואין שמץ של סיכוי שאחזור לשם אי פעם, זה קרה בעבר, מה שהופך את זה לאופציה אפשרית. אי אפשר להתווכח עם ההסטוריה. אפילו אם היא פונה נגדך. כניסה לאישפוז תהווה בשבילי את הסימן לבלימת ההתפתחות ופריצת הריגרסיה , את החומה שתתחום את התודעה שלי ותותיר אותי גוש בשר ותו לא. זומבי. כמובן שהמחשבה הזו גרועה ממוות, ובאופן בלתי נמנע, הגיעו אחריה מחשבות שעדיף לא לחלוק אותם.

מרכז האמונה שלי הוא שאני, אתם וכל יצור חי בעולם, כולנו קורצנו מאותו חומר שממנו עשוי היקום, אין קטבים, אין גורל, אין מערכת תגמול וענישה קרמתית על מושגים כמו "טוב" או "רע" (למעט אלו שאנחנו יוצרים לעצמנו), לכולנו יש שליטה מלאה בעתיד שלנו ובחיים שלנו, כל עוד אנחנו חלק מהיקום. אתמול לא הרגשתי חלק מהיקום, ואף יותר מזה, הרגשתי כאילו הוא מנסה להוקיע אותי מתוכו, כאילו נמאס לו, כמו שלכל יישות עליונה במהלך ההסטוריה המיתולוגית נשבר בשלב זה או אחר מיצירתה חיסלה את רובה בשיטות אפוקליפטיות כאלה ואחרות, בנסיון להתחיל מחדש. אם היקום עצמו כל כך לא רוצה אותי, אני לא יכול להישאר כאן. תחושת בית גם ככה אני מקבל רק ממנו, וכשתחושת הבטחון השברירית הזו נעלמת קשה למצוא את הכח והאמונה להמשיך הלאה.

אני לא אטרחן ואפרט את כל הדרך שעשיתי, אני רק אחזור ואציין ואשבח פעם נוספת את מנגנון ההישרדות האנושי - אובייקטיבית המצב נשאר אותו הדבר, אבל אני חזרתי חזרה לשליטה. אני מותש, אני עייף, אני שזוף, אבל אני כאן, וחזרתי להרגיש קצת שייך. שנים עברו מאז הגעתי לכזה מצב של בלגן בראש, אבל יצאתי מזה, ולפחות כרגע אני מרגיש, בהיעדר מילה טובה יותר, קצת שקט.