אני שונא את הסחרחורת הזאת. כל פעם שהיא באה היא הופכת את מוחי ועולמי. קשה מאד, אם כי אפשרי, להתנהל ולעשות דברים כשהיא שם. אני מכיר אותה, את המערבולת הזו, את הוורטקס הרגשי הישן והטוב. אני כועס. אני עושה כל מה שאני יכול על מנת לכבוש את הכעס, מה שמותיר כלפי העולם סוג של ארשת שקטה וקרה, אולי עם קמצוץ של טירוף בעיניים, אבל שקטה. אחרי עבודה קשה של שנים אני יכול להעיד על עצמי בוודאות שאני אדם סבלני ורגוע, מגיע למצבים של כעס לעיתים נדירות, אם כי ישנם אספקטים של החיים שמעוררים אותו יותר מאחרים. תמיד אומרים שטוב להוציא את הכעס, אבל מנסיוני עם עצמי אני מעדיף לכבות את הרגש ולשלם את מחיר הסחרחורות הקשות האלה על פני פגיעה באדם שמולי.
אני מכיר את עצמי - אני אדם שיש לו נטייה להגזמה כשהוא כועס, אני לא משחק משחקים ,קופץ מהר וללא רחמים על עורק הצוואר, ולעיתים אני עלול פשוט לפגוע יותר מידיי. אני יכול להיות מאד לא נעים, ואני יודע שתחושת אשמה כבדה בעקבות דבריי מונעי הכעס תלווה כל מעשה כזה. אפילו אם האדם שמולי הכעיס אותי מאד, עד גבול מסויים כמובן, אני עדיין אעשה הכל על מנת לכבוש את כעסי. אולי באותם רגעים האינסטינקט הוא להתגונן ולפגוע, אבל אני שומר על הארשת השקטה ומנסה למצוא את ההגיון שיעזור לי לעבור את הכעס הזה.
אני כועס. הגוף מגיב. זה כמו סכר שיש לי בראש - מימיי הזעם הרדיואקטיביים לא יחלחלו ויזהמו את הנפש - הם חסומים רוב הזמן בזכות הסכר הזה, שעבודת הבנייה הלא נגמרת שלו נמשכת כבר שנים, אבל כנראה שלפעמים כל מקור מים עולה על גדותיו. ולפעמים הלחץ החזק של מי הכעס הכבדים מאיים לרסק את סכר הבטון המזוין. הסכר עומד איתן כתמיד, אפילו חזק וגבוה מאי פעם, אבל כל כוחו ויעילותו לא עוזרים כשהסופה מייצרת גלים גבוהים כל כך.
אני נשטף, מרגיש את הנוזל המבעבע עוטף את גופי, מחלחל דרך העור והבשר למחזור הדם ומרעיל את כולי. אז מתחילה מלחמת שליטה - אני חייב לשלוט עליו, חייב לנשום, חייב להכניס את הפגיעה לפרופורציות. השליטה הזו תמיד שם, והכעס ברובו המוחץ עובר ללא נפגעים. זו תופעת הלוואי שנשארת שקשה לי איתה, הסחרחורות המתישות והמשתקות. זה כמו זרמים חשמליים שעוברים במח מאונה אחת לשנייה, עושים את דרכם באיטיות לא טבעית מאחורי עיניי, חורכים חלקים ממוחי. העיניים מאבדות פוקוס, הלב דופק מהר יותר ויותר, וזה הסימן שמומלץ להתחיל לנשום. אז אני נושם, ועכשיו כשאני לבד אני מנסה לנתב את הזרם שבחרתי לא להוציא החוצה דרך נשימות. במוחי אני נותן לדם לבעבע ולאדות את הרעל,, ובנשיפות ארוכות, שלעיתים יכולוות להימשך זמן רב, אני מוציא את הרעל החוצה, ליקום, בו הוא לא יוכל לפגוע באף אחד, ולמחבקי העצים שבינכם, זעם הוא גם רגש מתכלה, היקום יפרק אותו מהר ובבטיחות, לא ישאיר לו סימן.
כשקמתי מהמיטה אחרי שעות שינה ספורות וטרופות, כמעט מעדתי כשהרגשתי את הזרמים רצים בתוכי וחופרים לי ברקמת מח כמו תולעת חשמלית כחולה מהירה ורעבה בצורה יוצאת דופן. פתאום כל תזוזה של גלגל העין מורגשת בכל הגוף, שולחת זרם שעושה את דרכו מהראש למטה דרך הגרון, הריאות והבטן, מסיים את מסעו המהיר והלא נעים בעקצוץ מציק בקצות האצבעות. מייד התיישבתי, ואת ארבעים הדקות שחלפו העברתי בעיניים סגורות, נושם. זה לא עזר יותר מידיי, אז פניתי לכתיבה, בתקווה שהמילה הוירטואלית תעשה את מה שלמילולית אין אפשרות. ובינתיים, גופי מתוח ועפעפיי כבדים, מגשש במעורפל את דרכי לתוך עין הסערה.
חלפו שעתיים. קצת יותר טוב.
תודה לכם, אפילו אם אתם לא קוראים.
אני מכיר את עצמי - אני אדם שיש לו נטייה להגזמה כשהוא כועס, אני לא משחק משחקים ,קופץ מהר וללא רחמים על עורק הצוואר, ולעיתים אני עלול פשוט לפגוע יותר מידיי. אני יכול להיות מאד לא נעים, ואני יודע שתחושת אשמה כבדה בעקבות דבריי מונעי הכעס תלווה כל מעשה כזה. אפילו אם האדם שמולי הכעיס אותי מאד, עד גבול מסויים כמובן, אני עדיין אעשה הכל על מנת לכבוש את כעסי. אולי באותם רגעים האינסטינקט הוא להתגונן ולפגוע, אבל אני שומר על הארשת השקטה ומנסה למצוא את ההגיון שיעזור לי לעבור את הכעס הזה.
אני כועס. הגוף מגיב. זה כמו סכר שיש לי בראש - מימיי הזעם הרדיואקטיביים לא יחלחלו ויזהמו את הנפש - הם חסומים רוב הזמן בזכות הסכר הזה, שעבודת הבנייה הלא נגמרת שלו נמשכת כבר שנים, אבל כנראה שלפעמים כל מקור מים עולה על גדותיו. ולפעמים הלחץ החזק של מי הכעס הכבדים מאיים לרסק את סכר הבטון המזוין. הסכר עומד איתן כתמיד, אפילו חזק וגבוה מאי פעם, אבל כל כוחו ויעילותו לא עוזרים כשהסופה מייצרת גלים גבוהים כל כך.
אני נשטף, מרגיש את הנוזל המבעבע עוטף את גופי, מחלחל דרך העור והבשר למחזור הדם ומרעיל את כולי. אז מתחילה מלחמת שליטה - אני חייב לשלוט עליו, חייב לנשום, חייב להכניס את הפגיעה לפרופורציות. השליטה הזו תמיד שם, והכעס ברובו המוחץ עובר ללא נפגעים. זו תופעת הלוואי שנשארת שקשה לי איתה, הסחרחורות המתישות והמשתקות. זה כמו זרמים חשמליים שעוברים במח מאונה אחת לשנייה, עושים את דרכם באיטיות לא טבעית מאחורי עיניי, חורכים חלקים ממוחי. העיניים מאבדות פוקוס, הלב דופק מהר יותר ויותר, וזה הסימן שמומלץ להתחיל לנשום. אז אני נושם, ועכשיו כשאני לבד אני מנסה לנתב את הזרם שבחרתי לא להוציא החוצה דרך נשימות. במוחי אני נותן לדם לבעבע ולאדות את הרעל,, ובנשיפות ארוכות, שלעיתים יכולוות להימשך זמן רב, אני מוציא את הרעל החוצה, ליקום, בו הוא לא יוכל לפגוע באף אחד, ולמחבקי העצים שבינכם, זעם הוא גם רגש מתכלה, היקום יפרק אותו מהר ובבטיחות, לא ישאיר לו סימן.
כשקמתי מהמיטה אחרי שעות שינה ספורות וטרופות, כמעט מעדתי כשהרגשתי את הזרמים רצים בתוכי וחופרים לי ברקמת מח כמו תולעת חשמלית כחולה מהירה ורעבה בצורה יוצאת דופן. פתאום כל תזוזה של גלגל העין מורגשת בכל הגוף, שולחת זרם שעושה את דרכו מהראש למטה דרך הגרון, הריאות והבטן, מסיים את מסעו המהיר והלא נעים בעקצוץ מציק בקצות האצבעות. מייד התיישבתי, ואת ארבעים הדקות שחלפו העברתי בעיניים סגורות, נושם. זה לא עזר יותר מידיי, אז פניתי לכתיבה, בתקווה שהמילה הוירטואלית תעשה את מה שלמילולית אין אפשרות. ובינתיים, גופי מתוח ועפעפיי כבדים, מגשש במעורפל את דרכי לתוך עין הסערה.
חלפו שעתיים. קצת יותר טוב.
תודה לכם, אפילו אם אתם לא קוראים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה