אני אתחיל בזה שבכנות אין לי מושג מה כוונת המשורר בשיר הזה, זו אינטרפטציה פרטית מעולם החוויות האישי שלי.. או שהוא פשוט תקוע לי בראש ואם אתן לו מספיק תשומת לב הוא יילך....
בעיניי השיר הזה הוא אחד מהיצירות הליריות המרשימות של שנות התשעים שכמו כל הקלאסיקות, מתחזק ומשתבח עם השנים. כמו לא מעט מעבודתם המופלאה של רדיוהד. ההשפעה שלו כל כך חזקה עליי, לעיתים אפילו מרוקנת ומתישה.
מן הסתם אין לי זכויות על השיר, המילים והקליפ שהוא, בהיעדר מושג טוב יותר, hauntingly beautiful
חבל.
השיר מתנגן לי בראש כבר כמעט שבוע, לא עוזב אותי. בהתחלה לא הבנתי למה, מה המוזיקה מנסה להראות לי שלא שמעתי עד עכשיו. תמיד חשבתי שזה שיר די מבאס, סופני וסוחט רגשית, והייתי בטוח שמצב הרוח ומצבי הכללי במצב סביר. אבל כנראה שליקום יש את הדרכים שלו לאותת ולהפנות בעדינות חזרה לדרך, ולהראות לך את הנוף שהעדפת להפנות מבטך לרצפה מאשר להתמודד עם עוצמתו. יכול להיות שסטיתי קצת, יכול להיות שברחתי לפתרונות פאסיביים ולא היסטרים, ויכול להיות שפשוט התרכזתי בענייני החיים הבוערים יותר של היומיום, עבודה וכסף וכאלה, זונח את התחזוקה הנפשית היומיומית. תחשבו איפה היינו יכולים להיות היום כבני אדם אם לא היינו צריכים לרדוף כל היום אחרי כסף, לא מתוך חומרנות, אלא מתוך הישרדות – בעולם שאנחנו חיים בו לרובנו המוחץ אין שקל על התחת - כמה דברים היינו יכולים לעשות, כמה מחשבות היינו יכולים לחשוב, כמה היינו יכולים להיתפתח, כמה טוב ורגוע יותר היה העולם.
אני מוצא עצמי קורא את המילים, מתחבר לכל אחת ואחת מהן, במיוחד למשפט כל כך מוכר וכל כך מטריד ביופיו – המכונה לא יכולה לתקשר את המחשבות והלחץ שאני עובר (תרגום חפשי – המקור למעלה). זה נכון. יש ימים שהנשמה והיישות הרגשית עצמה לא יכולים לעמוד בקצב של המחשבות, החרדות והלחצים היומיומיים שמייצר המח בדרכיו הנסתרות ולעיתים העוינות. הם קורסים תחת המשקל העצום, המכונה מושבתת, ואז אתה פונה לצד בתוכך, לילד שבתוכך, מבקש ממנו שיעשה משהו לפני שכל העולם שמסביבך, מסביבנו, כל שורות הבתים המאיימים מלאי החיים האלו שאנחנו חיים ביניהם ובתוכם, העולם כמו שאנחנו מכירים אותו, הכל יתמוטט וייפול על ראשנו.
גם הילד לא מצליח, ואתה מוכן לעשות הכל על מנת להילחם על זכותך האנושית המולדת לא להתפייד שוב מהעולם, אבל המצב כל כך אנוש, אתה נמצא על הקצה של התהום הישנה והטובה, ומבט ניצחון בטוח שואג מתוך הריק המסנוור בעיניו החרוזיות של המוות, יודע שלבסוף יגיע היום בו לא תוכל להכיל את העול, ושוב תמצא את עצמך נמוג בהדרגתיות, העלמות שלא תשאיר שום זכר, לעולם לא תהייה שוב במחשבותיו של אחר.
התסריט כל כך מוכר, התחושות מקועקעות בדיו מבעבע על ליבי, ועכשיו גם האוזן חווה את מה שהלב חווה כל כך הרבה פעמים, המלחמה הזו להישאר כאן, לא להיעלם, מלחמה שלא נגמרת, מאבק בכרוניקה של התפיידות ידועה מראש.
אבל יש עוד שורה אחת. שורה אחת בסוף השיר, פתרון לתוכן המלנכולי והיפהפה -
IMMERSE YOUR SOUL IN LOVE.
וזה מה שאני עושה, או יותר נכון מנסה ושואף לעשות, להקיף עצמי בגלי אהבה חיוביים שאוכל להשרות את כל הוויתי בתוכם, לתת להם לשטוף מעליי את השחור והשליליות ולהראות לי את הצבעים היפים והאמיתיים של העולם. אהבה חשובה לי. מאד. ולא רק במובן הזוגי. רוב חיי לא הבנתי אותה, לא הבנתי מה המשמעות והמשקל שלה. זלזלתי בה, הערכתי אותה יתר על המידה, רדפתי אחריה, הדפתי אותה, הרגתי אותה, חטפתי ממנה, דקרתי איתה, אבל רק בשנה האחרונה הסתנכרנתי איתה. לצערי אני מתקשה להשיג אותה, בעיקר באשמתי. אני לא נותן לאנשים להתקרב יותר מידיי, מתחבר רק עד גבול מסויים, ומתקשה בגלל האישיות הלפעמים מתנשאת ונרקיסיסטית שלי. אני מודע לחסרונות שלי - אני בחלק הארי של המקרים אפילו שולט בזה, אבל לעיתים רחוקות, במסגרת חברים ואנשים חדשים, קצת יותר קשה לי. אני יכול להבין מדוע יש אנשים שזה מרחיק אותם, אבל אני יודע שאני בבסיסי אדם אוהב ומפרגן, וידועה לי העובדה הברורה שבשביל לקבל אהבה צריך לתת לא מעט, ואת זה אני אני מוכן לתת בשמחה. גם כך יש בי יותר מידיי. זה בריא. לחיים יש יותר מימדים כשיש הרבה אהבה, אפילו ליצורים האנתרופים ביותר.
ועכשיו, כשיש יותר אהבה מאי פעם, צריך לשמור על זה.
לא תמיד זה תלוי רק בצד אחד, אבל לא משנה מה מקור נזילת הרגש מבין האצבעות, צריך להתאפס מהר ולעשות הכל על מנת להציל כמה שיותר מהמשאב הנדיר הזה, ה spice Melange של העולם שלנו. לפחות שלי.
בעיניי השיר הזה הוא אחד מהיצירות הליריות המרשימות של שנות התשעים שכמו כל הקלאסיקות, מתחזק ומשתבח עם השנים. כמו לא מעט מעבודתם המופלאה של רדיוהד. ההשפעה שלו כל כך חזקה עליי, לעיתים אפילו מרוקנת ומתישה.
מן הסתם אין לי זכויות על השיר, המילים והקליפ שהוא, בהיעדר מושג טוב יותר, hauntingly beautiful
חבל.
RADIOHEAD - Street Spirit (Fade Out) / Album - Bends
Rows of houses, all bearing down on me
I can feel their blue hands touching me
All this things into position
All this things one day we'll swallow whole
And fade out again
This machine will not communicate
This thoughts and the strain I am under
Be a world child, form a circle
Before we all
Go under
And fade out again
Cracked eggs, dead birds
Scream as they fight for life
I can feel death, can see its beady eyes
All this things into position
All this things one day we'll swallow whole
And fade out again
Immerse your soul in love
השיר מתנגן לי בראש כבר כמעט שבוע, לא עוזב אותי. בהתחלה לא הבנתי למה, מה המוזיקה מנסה להראות לי שלא שמעתי עד עכשיו. תמיד חשבתי שזה שיר די מבאס, סופני וסוחט רגשית, והייתי בטוח שמצב הרוח ומצבי הכללי במצב סביר. אבל כנראה שליקום יש את הדרכים שלו לאותת ולהפנות בעדינות חזרה לדרך, ולהראות לך את הנוף שהעדפת להפנות מבטך לרצפה מאשר להתמודד עם עוצמתו. יכול להיות שסטיתי קצת, יכול להיות שברחתי לפתרונות פאסיביים ולא היסטרים, ויכול להיות שפשוט התרכזתי בענייני החיים הבוערים יותר של היומיום, עבודה וכסף וכאלה, זונח את התחזוקה הנפשית היומיומית. תחשבו איפה היינו יכולים להיות היום כבני אדם אם לא היינו צריכים לרדוף כל היום אחרי כסף, לא מתוך חומרנות, אלא מתוך הישרדות – בעולם שאנחנו חיים בו לרובנו המוחץ אין שקל על התחת - כמה דברים היינו יכולים לעשות, כמה מחשבות היינו יכולים לחשוב, כמה היינו יכולים להיתפתח, כמה טוב ורגוע יותר היה העולם.
אני מוצא עצמי קורא את המילים, מתחבר לכל אחת ואחת מהן, במיוחד למשפט כל כך מוכר וכל כך מטריד ביופיו – המכונה לא יכולה לתקשר את המחשבות והלחץ שאני עובר (תרגום חפשי – המקור למעלה). זה נכון. יש ימים שהנשמה והיישות הרגשית עצמה לא יכולים לעמוד בקצב של המחשבות, החרדות והלחצים היומיומיים שמייצר המח בדרכיו הנסתרות ולעיתים העוינות. הם קורסים תחת המשקל העצום, המכונה מושבתת, ואז אתה פונה לצד בתוכך, לילד שבתוכך, מבקש ממנו שיעשה משהו לפני שכל העולם שמסביבך, מסביבנו, כל שורות הבתים המאיימים מלאי החיים האלו שאנחנו חיים ביניהם ובתוכם, העולם כמו שאנחנו מכירים אותו, הכל יתמוטט וייפול על ראשנו.
גם הילד לא מצליח, ואתה מוכן לעשות הכל על מנת להילחם על זכותך האנושית המולדת לא להתפייד שוב מהעולם, אבל המצב כל כך אנוש, אתה נמצא על הקצה של התהום הישנה והטובה, ומבט ניצחון בטוח שואג מתוך הריק המסנוור בעיניו החרוזיות של המוות, יודע שלבסוף יגיע היום בו לא תוכל להכיל את העול, ושוב תמצא את עצמך נמוג בהדרגתיות, העלמות שלא תשאיר שום זכר, לעולם לא תהייה שוב במחשבותיו של אחר.
התסריט כל כך מוכר, התחושות מקועקעות בדיו מבעבע על ליבי, ועכשיו גם האוזן חווה את מה שהלב חווה כל כך הרבה פעמים, המלחמה הזו להישאר כאן, לא להיעלם, מלחמה שלא נגמרת, מאבק בכרוניקה של התפיידות ידועה מראש.
אבל יש עוד שורה אחת. שורה אחת בסוף השיר, פתרון לתוכן המלנכולי והיפהפה -
IMMERSE YOUR SOUL IN LOVE.
וזה מה שאני עושה, או יותר נכון מנסה ושואף לעשות, להקיף עצמי בגלי אהבה חיוביים שאוכל להשרות את כל הוויתי בתוכם, לתת להם לשטוף מעליי את השחור והשליליות ולהראות לי את הצבעים היפים והאמיתיים של העולם. אהבה חשובה לי. מאד. ולא רק במובן הזוגי. רוב חיי לא הבנתי אותה, לא הבנתי מה המשמעות והמשקל שלה. זלזלתי בה, הערכתי אותה יתר על המידה, רדפתי אחריה, הדפתי אותה, הרגתי אותה, חטפתי ממנה, דקרתי איתה, אבל רק בשנה האחרונה הסתנכרנתי איתה. לצערי אני מתקשה להשיג אותה, בעיקר באשמתי. אני לא נותן לאנשים להתקרב יותר מידיי, מתחבר רק עד גבול מסויים, ומתקשה בגלל האישיות הלפעמים מתנשאת ונרקיסיסטית שלי. אני מודע לחסרונות שלי - אני בחלק הארי של המקרים אפילו שולט בזה, אבל לעיתים רחוקות, במסגרת חברים ואנשים חדשים, קצת יותר קשה לי. אני יכול להבין מדוע יש אנשים שזה מרחיק אותם, אבל אני יודע שאני בבסיסי אדם אוהב ומפרגן, וידועה לי העובדה הברורה שבשביל לקבל אהבה צריך לתת לא מעט, ואת זה אני אני מוכן לתת בשמחה. גם כך יש בי יותר מידיי. זה בריא. לחיים יש יותר מימדים כשיש הרבה אהבה, אפילו ליצורים האנתרופים ביותר.
ועכשיו, כשיש יותר אהבה מאי פעם, צריך לשמור על זה.
לא תמיד זה תלוי רק בצד אחד, אבל לא משנה מה מקור נזילת הרגש מבין האצבעות, צריך להתאפס מהר ולעשות הכל על מנת להציל כמה שיותר מהמשאב הנדיר הזה, ה spice Melange של העולם שלנו. לפחות שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה