עוד לילה בבבילון

חוויה שעברה עליי בקיץ שלפני כיתה י"ב. שונתה מעט מטעמים אישיים.

הייתה זו השעה שבין מאוחר מידיי למוקדם מידיי. חמקתי מהמועדון בדיוק ברגע שהמשטרה פשטה עליו, כבכל שבוע שני, בטח בדיקת סמים שגרתית. מצאתי סמטה קטנה ליד המועדון, ולאחר שכמעט דרכתי על זוג שמרוב חרמנות לא שם לב אליי בכלל, המשכתי קצת קדימה, כרעתי כשגבי לקיר, נהנה מהדממה המזמזמת שנשארה באזניי מהרמקולים הצועקים עכשיו שהמוזיקה הושתקה, והוצאתי מהכיס בשמחה את הג'וינט שהמכשפות נתנו לי בתחילת הלילה. היה לי מעין חיבור אליהן, לשלוש הנערות הצעירות והיפהפיות, עם עיניים אפלות ומבט שיכול להקפיא לב של אדם, מגולחות ראש ולבושות שחורים, תמיד נעות כגוש אחד. אותו חיבור שהרגשתי עם לא מעט מהילדים האבודים שמצאו את המפלט שלהם במקום המושחת הזה. מי יודע. אולי הן באמת מכשפות.  אני לא זוכר מתי ואם בכלל הייתה לי איזו הכרות רשמית איתן. פשוט היינו. את הכסף לג'וינט הזה הם השיגו בדרכם הרגילה – הצמדת חזן החשוף לשמשת מכונית בזמן שהנהג "מטפל" בעצמו. 100 שקל בדקות ספורות. כולנו ביחד דאגנו להכנסה כל אחד בתורו, כאשר לכל אחד הייתה דרך משלו להשיג קצת מזומנים. יציאות, סמים ואלכוהול עולים לא מעט כסף, אפילו ב 1994. 

עישנתי את הג'וינט, נותן למרי ג'יין לחלחל לתוכי ולעטוף את מוחי ספוג האלכוהול בפקעת של ארומה ירקרקה ומאלחשת. עצמתי את עיניי, כל נשיפה שלקחתי לתוכי הייתה כה גדולה ועמוקה, שהרגשתי כיצד כל השרירים נדרכים ורפים מייד בנשיפה הארוכה והטובה, מותירים אותי רגוע, שליו, רפוי רגשית ומאפשר למח לשוט בחפשיות במימיי תודעתי הגועשת. חתול שהפיל פח אשפה העיף אותי מהמקום השקט שהייתי בו, ופתאום הזמזום השתלב עם קולות המטאל העמומים שבקעו מקירות המועדון העבים. קמתי מהר מידיי. סחרחורת מטורפת. השלכה מצערת ישירה של שתיית חצי בקבוק של וודקה חרבות, או בשמה המדעי, "וודקה מעוורת". אחרי זמן קצר הפסקתי לראות נקודות שחורות מרצדות בכל מקום, ומוחי התיישר עם המציאות.

ידעתי שעוד מספר לא רב של שעות אחזור למקום שאני לא רוצה לחזור אליו, והחרדה החלה מטפסת במעלה גבי. החרדה הפכה במהרה להידרכות השרדותית, והטורף שבתוכי יצא החוצה. ידעתי שלא אוכל לחזור הלילה באותו הערב בלי לפרוק חלק מהבלאגן שמתחולל בתוכי, וכמו מתבגר חרמן גם אני מצאתי את ישועתי במערכות יחסים זרות וקצרות. עם רעל שחור בעיניי הכחולות וחצי חיוך זדוני על פניי, שמתי פעמיי לעבר המועדון, כששערי הארוך מכסה חצי מפניי וכמעט לא מצליח להסתיר את הפוזה. נכנסתי לתוך החלל הגדול והמעושן, לקחתי שאיפה חזקה של האוויר ספוג האלכוהול, והתחלתי להסתובב. אחרי כמה דקות נחו עיניי על בחורה קטנה ומקועקעת, לבושה שמלה שחורה קטנה, משתוללת לצלילי territorial pissing, והתחלתי ללכת לכיוונה, מנסה ללכוד את מבטה בעזרת עיניי, מנסה לעשות את הצעד שיקרב אותי אליה. היא הרימה את ראשה ומבטה נתקל במבטי, וההסכמה ההדדית הובילו אותנו אחד אל השנייה. המקום הזה הוא שדה ציד, כאשר אתה יכול להיות צייד או ניצוד, אבל אתה יודע את חוקי הפרדיגמה – ידעתי לאן אני נכנס, וכך גם היא. שמה היה איריס, בת 19 מרמת השרון. דיברנו קצת על מוזיקה וספרים, ומכיוון שבדיוק סיימתי לקרוא את "משנתו של דון חואן" של קרלוס קסטדנדה, דיברנו בהתלהבות על האפשרויות של מסע רוחני. אחרי שקצת התקרבנו היא שאלה אותי אם אני מעוניין בחוויה רוחנית כזו, כי יש לה הפתעה בבית שלה. בנוסף שאלה אם יש לי חבר שבא לו להצטרף אלינו ולחברה שלה, אביבית, ויחד נוכל כולנו לצאת להרפתקה קטנה במחוזות תודעתנו. מייד תפסתי בצווארון החולצה את מורן, חבר טוב וחזיר סמים מדופלם, שלפתי אותו מהפוגו, אמרתי 2 מילים – "בחורות" ו "הזייה", ושניות אח"כ יצאנו ארבעתנו מהמועדון והלכנו למכוניתה של איריס.

הנסיעה לרמת השרון הייתה פיזית ומעורפלת עד מאד. הגענו לביתה, או יותר נכונה טירתה של איריס, שנכנסה ויצאה כעבור כמה דקות עם בקבוק בלו לייבל, קצת מאנצ'יס ומה שנראה כמו תיבת תכשיטים מצועצעת של ילדה. היא נכנסה לרכב, ומשם נסענו לאיזה חוף מרוחק שלטענת איריס אף אחד לא מכיר. אין לי מושג מה הייתה השעה כשהגענו לחוף, ולמרות שתקופת הקיץ מנעה מעננים מלהסתיר את הכוכבים, הלילה נטול הירח הזה היה חשוך במיוחד. כשאיריס אוחזת בידי התקדמנו לכיוון החוף, ואולי בשל הראייה שאבדה ריח הים וקול אוושת הגלים הרגועים מלאו אותי לגמרי בכמויות חדשות של אנרגיה. אביבית הוציאה נרות, ויצרה מעין מעגל גדול של להבות קטנות ומרצדות, והתיישבנו בתוכו. פתחתי את הבקבוק ומזגתי לנו את הוויסקי, ואיריס הוציאה ופתחה את קופסת התכשיטים הילדותית והמצועצעת. בתוך הקופסה הייתה קופסת גפרורים מלאה בגנג'ה, שלושה ג'וינטים מגולגלים, פייפ מפורק, מספר הופמנים ואקסטות ושני פירות ירוקים, עגולים וקוצניים. הכרתי את הצמח הזה, ראיתי תמונות שלו בעבר. אחרי שמורן ואני קראנו את ספרו של קסטנאדה,  עשינו מחקר מקיף על הצמחים והשורשים השונים שבהם השתמשו בספר, ומצאנו התאמה בין אחד מהם לצמח שצומח בארץ – הדטורה, או בשמו הלועזי המקסים,  Devil's Apple . הפרי נראה כמו תפוח קוצני, ירוק, וכשפותחים אותו הוא נראה כמו אשכולית, עם גרעינים חומים-אדמדמים רבים בתוכו. על מנת להגיע למקום של הזיה ולא של מוות מוחי, צריך לקחת את הגרעינים באופן ממודר לאורך זמן. משהו כמו 30 גרעינים כל חצי שעה. ההפתעה המרגשת הולידה חיוך גדול על פני.

בעוד מורן ואביבית החלו להתעסק בשלהם, אני ואיריס התפשטנו ונכנסנו למי הים החמימים. כשחזרנו לחוף, כחצי שעה אח"כ, ראינו את אביבית יושבת ואוחזת ברגליה, נראית מפוחדת ואובדת עצות. היא סיפרה שמייד אחרי שהלכנו מורן טרף יותר מחצי מהפרי, ושבדקות האחרונות הוא החל להלך כמו זומבי עם עיניים שחורות משחור, קוטף דברים בלתי נראים מהרצפה ואוכל אותם, ניגשתי אליו, הסתכלתי עליו. הוא לא זיהה אותי. הוא בכלל לא ראה אותי. ניסיתי להסתכל לתוך עיניו השחורות, אבל לא ראיתי דבר. נראה היה שמורן מנותק לחלוטין ממימד תודעה שמישהו מאיתנו מכיר. מבחינתו ומבחינתנו הוא היה בקצה השני של היקום. משהו לחלוטין לא היה כשורה. 

במהירות התחלנו לקפל את הדברים, ובדיוק כשסיימנו ראינו לפתע מספר פנסים נעים במהירות לכיווננו. מיידית זרקתי את הבקבוק והקופסה לים, ושניות מעטות אח"כ הגיעו אלינו השוטרים, ארבעה כחולים במדים ושני מדורניקים. מיותר לומר שבאותו רגע הלב כבר לא פעם. לא פעם נתקלתי במשטרה, הייתי ילד חצוף, אבל אף פעם לא בקנה מידה כזה. עשו עלינו חיפושים גופניים, ובדקו כל אחד ואחד מהתיקים והחפצים שלנו. לא מצאו כלום,  ואז ראו את מורן. הם ניסו ללכוד את תשומת ליבו ולדבר אתו, אך הוא לא הגיב. השוטרים, שלא מצאו דבר, החליטו לעצור אותנו על התערטלות בציבור, והועלנו לניידת . מסתבר שהמקום לא היה שומם כמו שאיריס חשבה, ובאותו הלילה המשטרה החליטה לבצע פשיטה. בזמן שחיכינו, שוטרים נוספים הביאו עוד שלושה אנשים מהחוף, כולם בהזיות מטורפות. שניים מהם חלקו הזיה, אפילו לא ידעתי שדבר כזה אפשרי, ושיחקו משחק שלם של שש בש בלתי נראה אחד עם השני. הבחור השלישי, עוד לא בן 15, צנום וגבוה, דידה עירום בליווי שוטר לניידת. הם מצאו אותו מסתובב עירום ומדבר אל עצמו, והחליטו לקחת את כולנו לתחנה. 

הגענו לתחנה, הפרידו בין האנשים, ושלושתנו הלכנו להתחיל את התהליך, כשלפתע גופו של מורן החל להתעוות. השוטרים מייד זרקו הכל, ולאחר התעקשות אסרטיבית הובהלנו כולנו לבית החולים. כשהגענו כבר חיכו 2 אלונקות, סניטרים ואחיות למורן ולנער העירום שמצאו בחוף. מצבו של מורן התייצב. בדקו לו דופק, הכרה, התמצאות. אחרי שסיפרנו להם במה מדובר הם הבינו שהוא הורעל, ואישפזו אותו מייד. השוטרים, להפתעתי הרבה, היו מוכנים אחרי שיחה ארוכה לשחרר את איריס ואביבית, ואילו אני נשארתי עם מורן, מחכה לראות מה לעשות איתו. לא היה לי למי להתקשר. כמו שהסברתי לקצין הנוער שהיה שם, לספר להורים שלנו על דבר כזה עלול להיות הרסני ביותר, במיוחד למורן, שאביו איש צבא קשוח. הוא יזרוק אותו מהבית. בזמן שמורן שכב רגוע במיטה מחובר לאינפוזיה, הנער העירום הובל לידנו. הוא היה בטריפ ממש ממש רע, התחיל להתפרע ולצעוק באלימות. שני אחים החזיקו את הילד הצנום, והאחות התקרבה לתת לו זריקת הרגעה. כשראה את המחט הוא נכנס לאמוק, התחמק מאחיזת אחד האחים, חטף את המזרק מידיי האחות ותקע אותו ברקתה. האחות עמדה בהלם, כשמזרק מתנדנד תלוי מרקתה. סגרו עלינו את הוילון.

מורן אושפז בחדרו, ואני הלכתי לשוחח עם השוטרים. הם הסכימו שהעניין יישאר ביננו, ואף הקפיצו אותי לביתי על מנת שאוכל לקחת מזומן שתמיד היה עליי בזמן המלצרות לתשלום לבית החולים. מכיון שדטורה לא לא חוקי ולא היה עלינו שום סם אחר. והכי חשוב - מורן ניצל, העניין נסגר ביננו.

חשבון בית החולים הגיע למשהו כמו 600 ₪, ולאחר ששילמתי אותו עשיתי מספר נסיעות  על מנת להביא דברים ולחפות על עקבותינו. אחרי שלושה ימים הזויים מאד מורן התאושש. לא לפני שניהל שיחה עם רבין, נלחם בדרקון והאינטראקציה שלו ברובה הייתה עם דברים לא קיימים. האבסורד הגדול היה כשהבאתי לו סטייק בפיתה, ודווקא הדבר המוחשי הזה  בתוך כל עולם ההזיות פשוט נעלם מידיו, ומקומו אינו ידוע עד עצם היום הזה. 

את איריס לא ראיתי יותר אחרי אותו הלילה, לא ידעתי עליה דבר חוץ משמה, אבל קשה לומר שהייתי שבור מידיי מזה. מורן, בהיותו האיש החזק שהוא, התאושש במהירות בזק אח"כ, והעניין פשוט נשאר מאחורינו. אין תיקים, אין הורים, אין זכר לחוויה, למעט השעות שבילה מורן השד יודע איפה. החרטה היחידה של מורן הייתה שהוא לא זוכר כלום. אולי עדיף ככה. לפחות למדנו לקח חשוב.

 BOOKS ARE EVIL

   ;-)