כבר שנים שאני מחזיק מקלט אטומי כמה סנטימטרים ימינה מהמציאות. כאשר המח שלי מרגיש צורך לגונן על הנפש, הוא מייד נכנס למצב מגננתי וכצעד ראשון דוחף את מהותי לתוך המקלט האטום הזה. אחת ממטרות המסע העיקריות שלי היא לא להיזרק לשם כל פעם שהכאוס מתחיל להשתולל בתוך המח. אני רוצה להישאר כאן. אולי פחות בטוח, אבל פחות לבד. שם, כמה סנטימטרים ימינה, אין באמת אף אחד. אפילו מי שאמור להיות הקרוב ביותר אליי לא באמת קיים במקום הזה. שם, הרגשות מעורפלים, המחשבה קרה, אין את החום והרטט שהנשמה מפיצה כשאתה באמת חי. שם זה מרגיש כמו להיות עשוי מתכת כבדה ולהיות חצי גוף בתוך מיכל ים מתכתי אטום - הכל די חסר תנועה ,ריק, תלוי על בלימה מקצוות המציאות של אדם ששבוי בסבך מנגנוני ההגנה שהוא עצמו בנה.
מוריסון ניסח את זה מצויין -
אני יודע שזו לא כוונת המשורר, אבל ככה זה מרגיש בקווי המתאר של המציאות שלי. אני פשוט לא יכול לתאר את זה טוב יותר.
אני לא חושב שאני מיוחד או יוצא דופן בקטע הזה. כולנו שבריריים ברמה כזו או אחרת, וכמו כל בעל חיים שחש מאוים גם אנחנו בורחים אל תוך המקום המוגן שלנו - בין אם כמו דג האבו נפחא, מתנפחים וחושפים קוצים מאיימים, או כמו ארמדילו, מתגלגלים לכדור ונאטמים בתוך השריון הקשה והבלתי ניתן לפיצוח, לכל אדם יש את השיטה שלו, המקום הבטוח שהנשמה בורחת אליו. אני מדבר מנסיוני שלי,מההפרעה הדיסוציאטיבית שלי, מהמקום אליו אני מגיע, כמה סנטימטרים ימינה מהמציאות.
אני מבין שזה לפעמים הכרחי להגיע לשם, לעיתים יש איום שמחייב שמירה על מה שנראה למח כנשמה שברירית במצוקה. אני גם יכול להבין מדוע אנחנו מפתחים את היכולת הזו - בתור גורים בני האדם הם שברירים ביותר, גופנית ונפשית. למרביתנו היו מקרים בהם לא יכולנו לשמור על עצמנו בשום דרך אחרת, במיוחד אם האיום בא ממקום שקרוב אלינו. בגיל הזה, התגוננות היא אינסטינקט שאנחנו לא יכולים ולבטח לא רוצים להתחמק ממנו.
הזמן, כהרגלו העקשני, מתקדם, וכך גם הגורים. הגוף מתקשח, המח משתמש בכלים חדשים שלמד על מנת להתמודד עם מקרים שונים, ולכאורה אין שום סיבה לשימוש במנגנון שנבנה בגיל קטן לתקופה קצובה. אין לי שום נתונים על מנת לגבות את מה שאני אומר, אבל אני מאמין שיש לא מעט אנשים שהצליחו באופן טבעי לכבות את אותו מנגנון ראשוני. המח הבין שהסכנות כבר לא כל כך מאיימות מכפי שהיו בעבר, והגיע הזמן לעבור לכלים אחרים בהם אפשר להשתמש, ובכך לזנוח דבר שעלול לחבל בחייך. מצד שני, יש לא מעט שלבטח עדיין חיים עם המעצור הזה בחייהם, ללא יכולת שליטה על תגובתם ההרסנית לאיומים ופחדים. אולי זו הדרך הטבעית? הנכונה? בכלל יש דבר כמו "דרך נכונה" בדברים האלה? כנראה שיש צורך בהגנה כזו, אם כל כך הרבה מבני האדם משתמשים בה. השאלה היא אולי כמה כפתור ההפעלה של המנגנון רגיש.
אז איך נמנעים מלהיזרק לשם? איך אפשר להישאר כאן ולהמשיך לנוע בטבעיות עם היקום, אפילו כשהמצב לא פשוט והפחד והחרדות משתוללים?
האמת - אין לי שמץ של מושג. הלוואי וידעתי. אני ממשיך להיזרק, ולא פעם השאון המטורף אליו מגיע המח שלי נבלם בפתאומיות ומוחלף בדממה הריקה של הליד. כל כך הייתי רוצה לכתוב כאן איזו פריצת דרך מטורפת שעברתי, איזה סוד או שיטה או כלי שגיליתי, איזו התגלות מדהימה, אבל אז יישאר דף ריק. כנראה שאין הרבה מה לעשות עם המנגנון הדיסוציאטיבי שגלגלי שיניו ממשיכים להסתובב ללא הרף במרכזה של האישיות שלי.
נקודת האור האישית שלי היא שלמדתי לקצר את הזמן בו אני נמצא שם. אם בעבר היו לוקחים ימים עד שהייתי חוזר חזרה למציאות , היום אני מצליח לעשות את זה בשעות ספורות. זה מתיש, זה מבלבל, זה קרב עיוור על תפיסת המציאות עצמה ,וזה קריטי כל כך. כשאתה נעלם לימים, אתה חוזר למציאות בודדה מאד. כשזה כמה שעות, אתה חוזר למציאות עקבית ובודדה הרבה פחות - אין לך את ה"הזדמנות" להוקיע את האנשים שאתה אוהב מחייך, ואפילו שלכמה שעות כולם נראים אויבים מאיימים שבאים עלייך לכלותך, הזמן עובר ופרצופם האמיתי, הטוב והיפהפה חוזר, ואתו גם החיים.
מוריסון ניסח את זה מצויין -
אני לא חושב שאני מיוחד או יוצא דופן בקטע הזה. כולנו שבריריים ברמה כזו או אחרת, וכמו כל בעל חיים שחש מאוים גם אנחנו בורחים אל תוך המקום המוגן שלנו - בין אם כמו דג האבו נפחא, מתנפחים וחושפים קוצים מאיימים, או כמו ארמדילו, מתגלגלים לכדור ונאטמים בתוך השריון הקשה והבלתי ניתן לפיצוח, לכל אדם יש את השיטה שלו, המקום הבטוח שהנשמה בורחת אליו. אני מדבר מנסיוני שלי,מההפרעה הדיסוציאטיבית שלי, מהמקום אליו אני מגיע, כמה סנטימטרים ימינה מהמציאות.
אני מבין שזה לפעמים הכרחי להגיע לשם, לעיתים יש איום שמחייב שמירה על מה שנראה למח כנשמה שברירית במצוקה. אני גם יכול להבין מדוע אנחנו מפתחים את היכולת הזו - בתור גורים בני האדם הם שברירים ביותר, גופנית ונפשית. למרביתנו היו מקרים בהם לא יכולנו לשמור על עצמנו בשום דרך אחרת, במיוחד אם האיום בא ממקום שקרוב אלינו. בגיל הזה, התגוננות היא אינסטינקט שאנחנו לא יכולים ולבטח לא רוצים להתחמק ממנו.
הזמן, כהרגלו העקשני, מתקדם, וכך גם הגורים. הגוף מתקשח, המח משתמש בכלים חדשים שלמד על מנת להתמודד עם מקרים שונים, ולכאורה אין שום סיבה לשימוש במנגנון שנבנה בגיל קטן לתקופה קצובה. אין לי שום נתונים על מנת לגבות את מה שאני אומר, אבל אני מאמין שיש לא מעט אנשים שהצליחו באופן טבעי לכבות את אותו מנגנון ראשוני. המח הבין שהסכנות כבר לא כל כך מאיימות מכפי שהיו בעבר, והגיע הזמן לעבור לכלים אחרים בהם אפשר להשתמש, ובכך לזנוח דבר שעלול לחבל בחייך. מצד שני, יש לא מעט שלבטח עדיין חיים עם המעצור הזה בחייהם, ללא יכולת שליטה על תגובתם ההרסנית לאיומים ופחדים. אולי זו הדרך הטבעית? הנכונה? בכלל יש דבר כמו "דרך נכונה" בדברים האלה? כנראה שיש צורך בהגנה כזו, אם כל כך הרבה מבני האדם משתמשים בה. השאלה היא אולי כמה כפתור ההפעלה של המנגנון רגיש.
אז איך נמנעים מלהיזרק לשם? איך אפשר להישאר כאן ולהמשיך לנוע בטבעיות עם היקום, אפילו כשהמצב לא פשוט והפחד והחרדות משתוללים?
האמת - אין לי שמץ של מושג. הלוואי וידעתי. אני ממשיך להיזרק, ולא פעם השאון המטורף אליו מגיע המח שלי נבלם בפתאומיות ומוחלף בדממה הריקה של הליד. כל כך הייתי רוצה לכתוב כאן איזו פריצת דרך מטורפת שעברתי, איזה סוד או שיטה או כלי שגיליתי, איזו התגלות מדהימה, אבל אז יישאר דף ריק. כנראה שאין הרבה מה לעשות עם המנגנון הדיסוציאטיבי שגלגלי שיניו ממשיכים להסתובב ללא הרף במרכזה של האישיות שלי.
נקודת האור האישית שלי היא שלמדתי לקצר את הזמן בו אני נמצא שם. אם בעבר היו לוקחים ימים עד שהייתי חוזר חזרה למציאות , היום אני מצליח לעשות את זה בשעות ספורות. זה מתיש, זה מבלבל, זה קרב עיוור על תפיסת המציאות עצמה ,וזה קריטי כל כך. כשאתה נעלם לימים, אתה חוזר למציאות בודדה מאד. כשזה כמה שעות, אתה חוזר למציאות עקבית ובודדה הרבה פחות - אין לך את ה"הזדמנות" להוקיע את האנשים שאתה אוהב מחייך, ואפילו שלכמה שעות כולם נראים אויבים מאיימים שבאים עלייך לכלותך, הזמן עובר ופרצופם האמיתי, הטוב והיפהפה חוזר, ואתו גם החיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה