ביום הראשון לחודש פברואר עשיתי את דרכי, אחרי תקופת אבטלה לא ארוכה אך מטרחנת, למה שאמור היה להיות מקום העבודה הבא שלי, לסגור קצוות לפני חתימת חוזה. האמת - הייתי מבסוט. זו בדיוק העבודה שרציתי, והייתה לי תחושה טובה מכל האינטרקציה איתם. אחרי שנה וחצי של התעסקות ב"תוכן מבוגרים" ממש הייתי מוכן להתחיל לעבוד עם משהו שבאמת מעניין אותי ושבאמת יאתגר אותי, הזדמנות ליצור משהו חדש.
יצאתי מממערתי התת קרקעית הסודית בדרום העיר, ושמתי פעמיי לתחנת האוטובוס, שומע את release me של אינפקטד, מרוכז מטרה, כל מיצי המח שלי גועשים מההתחלה של הרפתקה חדשה. מספר שניות ארי שהתחלתי ללכת משהו העיף אותי קדימה, משהו מהיר על מדרכה, כנראה דו גלגלי, עפתי מטרים ספורים תוך מעידה בחור במדרכה עם ראש לכיוון הרצפה. האינסטינקט האנושי הראשוני דאג להעביר את היד לפני הראש על מנת לשמור על הפנים היפות שלי, מה אכפת לכם, תזרמו, ושם איבדתי את זה. אחרי כמה שניות חזרה אליי ההכרה, ומצאתי עצמי שוכב על הרצפה, כשכל חפציי מפוזרים סביבי, וכאב בלתי נסבל החל מפלח את ידי הימנית, כאב כה עז עד שהסחרחורות והבחילה היו בלתי נסבלים.
הצלחתי לסחוב עצמי לקיר הקרוב, ודקות עברו עד שמישהו ניגש אליי ולא פשוט עבר מעל חפציי הזרוקים או גפיי הפרוסות. למזלי, תושבי תל אביב היקרים, היה באותו הרגע ספק בגדים מנהרייה שבמקרה ראה אותי ורץ לעזור. אחרי דקות רבות של מנוחה בתוך החנות והבנה שמשהו מאד לא בסדר ביד שלי קמתי לקחת מונית לבית החולים הקרוב ביותר למקום, וולפסון. עצרתי מונית ועליתי עליה, עם יד שרואים דרך עורה 2 עצמות שלא אמורות להיות שם, והנהג טוב הלב שראה את מצבי אמר שיעשה לי ג'סטה וייקח אותי לוולפסון במחיר ספיישל של 70 שקלים, אם לא אכפת לי בלי קבלה. הודיתי לו, ורק במונית חזרה גיליתי שהנסיעה, עם מונה, לא מגיעה לשלושים שקל. בבילון מלאה שומרונים טובים.
הגעתי לחדר המיון בזמן שביתה כזו או אחרת, ובמקום נכחו אחות אחת ורופא אחד. אחרי מה שהרגיש כמו נצח קיבלתי משככי כאבים, וחיכיתי בסבלנות כואבת במיוחד לתורי אצל הרופא האחד שיבדוק מה מתרחש אצלי ביד. אחרי צילום הוסבר לי כי מדובר בשבר ברטון בשורש כף היד, ובעצת איזה פרופסור מבית החולים הוחלט לנסות להחזיר את העצמות למקום. הרדימו לי את היד עם מחטי ענק ביותר מעשר מקומות, ואז כל אחד מהם תפס חלק מהיד והם ניסו בכח להחזיר את העצמות למקום. הכאב הייתה בלתי נסבל - ההרדמה לא עבדה. אולי כל הכדורים המיותרים שדחפו לי במהלך השנים יצרו אצלי מעין עמידות להרדמות. אחרי כמעט שלוש דקות של, אני לא מתבייש לומר, צעקות שבר מטורפות הם השתכנעו שההרדמה לא עובדת, ולאחרי עוד 2 נסיונות הרדמה ניסינו שוב. פחות כואב. גובסתי ושוחררתי לביתי, מגובס, אופטימי, שמח וטוב לבב (באופן יחסי) עם הפנייה לביקורת שבוע למחרת. אחרי שבוע הגעתי לביקורת, שם גיליתי כי מה שהוחזר למקום לא באמת הוחזר למקום, וכי עליי לעבור ניתוח בשורש כף היד על מנת שאוכל לחזור להשתמש בה.
את הניתוח נסעתי לבצע בבית החולים מאיר בכפ"ס. אחלה מחלקה אורטופדית. חיכיתי לניתוח מספר ימים, ולבסוף יום הניתוח הגיע. התאשפזתי בבוקר בבית החולים וחיכיתי לשעה בה ייקראו לי. לבסוף הגיע הרגע. התבקשתי להתפשט לגמרי וללבוש חלוק, העלו אותי על מיטה והובילו אותי לחדר הניתוח. הרגשתי רגוע, במיוחד כשהמוזה שלי איתי מחזיקה את ידי, אבל אז הופיעו דלתות חדר הניתוח, המוזה שלי כבר לא אחזה בידי, וחרדה מטורפת החלה לכרסם בי. עד אותו הרגע לא הפריע לי עניין הניתוח, אבל פתאום תחושת חוסר האונים שכאילו נכפתה עליי ברגע שנכנסתי לחדר ההמתנה לרופא המרדים הייתה כבדה מכח המשיכה עצמו.
לאחר מספר שאלות והבהרות על הסיכונים השונים הכרוכים בתהליכים שונים בהרדמה ובניתוח, נכנס המנתח ורופא נוסף, שוחחו ברוסית, לא להבין שפה כשמדברים עלייך מונח עטור כותונת בלבד מהודק בשמיכות זה מלחיץ, וסניטר הוביל אותי לחדר הניתוח עצמו. החדר היה עצום, עמוס מכשירים, ובאופן מהיר התמלא ביותר ויותר אנשים, בגילאים שונים, מתקשרים בינם לבין עצמם בלפחות שלוש שפות שונות, ואני שוכב שם . מבועת. כל סניטר לקח יד והניח אותה על מקום מיוחד בצד השולחן, וכשגופי כרוך וידיי פרוסות לצדדים הניחו עליי את מסיכת החמצן. ניסיתי לנשום. באמת שניסיתי. לא היה חמצן. ניסיתי לאותת ולא שמעו אותי דרך המסיכה. ניסיתי לנופף בידיי, אך אחזו בהם הסניטרים וכנראה חשבו שהתנגדתי אז החזיקו חזק יותר. פתאום לא הבנתי למה אני בעצם שם. הבעתה הפכה לאימה קיומית, עד שסטודנט צעיר ראה את מבטי והרים את המסיכה, והם הכניסו לתוכה חמצן. לא היה לי הרבה זמן להסדיר את הנשמה או החרדה - המרדימה נכנסה לפעולה, והשליטה נלקחה ממני לגמרי.
הניתוח היה ארוך מהמצופה. חומר ההרדמה עבד לאט מאד ולקח זמן עד שגופי הגיב לו לגמרי. מפתיע. התעוררתי בחדר ההתאוששות, סובל מכאבים שלא ידעתי כמוהם ביד. לרגע היא נכנסה אליי, לרגע היא נגעה בי והרגיעה אותי המוזה שלי, משכה אותי חזרה למציאות, ואז היא נאלצה לצאת מהחדר. אחרי זמן רב ומשככי הרגעה מרובים חזרתי אל המחלקה האורתופדית, ללילה מסויט ונטול שינה, שכלל כאבים רבים, דיסאוריינטציה,מחשבות מטורפות ואת האחות הכי מפחידה ופסיכוטית שראיתם מימיכם. האורות תמיד מהבהבים כשהיא באה, העיניים שלה פקוחות לרווחה וכמעט חסרות צבע, עורה חיוור, מוכתם ומחוספס ונראה כאילו מחפש לברוח מעצמותיה, והיא אף פעם לא מגיעה למגע עם מראה. לדעתי היא ניזונה במאות השנים האחרונות משאריות של גופות בבתי חולים, ומונעת על ידי איזה שליחות דתית אפילה.
יום למחרת שוחררתיי מבית החולים, מגובס וחבוש, והתחלתי את תהליך ההחלמה. שבועיים אח"כ ירדה החבישה, ירדו התפרים, וכל מה שנשאר למזכרת זה מסרק אפרו ממתכת שמחזיק את העצמות ביחד וצלקת הארדקור מגניבה אחת.
ובנימה אישית, ברגעי המיזנטרופיה הנהליסטים עטורי המגלומניה, אני מעכשיו רשאי להשתמש במשפט הזה -
יצאתי מממערתי התת קרקעית הסודית בדרום העיר, ושמתי פעמיי לתחנת האוטובוס, שומע את release me של אינפקטד, מרוכז מטרה, כל מיצי המח שלי גועשים מההתחלה של הרפתקה חדשה. מספר שניות ארי שהתחלתי ללכת משהו העיף אותי קדימה, משהו מהיר על מדרכה, כנראה דו גלגלי, עפתי מטרים ספורים תוך מעידה בחור במדרכה עם ראש לכיוון הרצפה. האינסטינקט האנושי הראשוני דאג להעביר את היד לפני הראש על מנת לשמור על הפנים היפות שלי, מה אכפת לכם, תזרמו, ושם איבדתי את זה. אחרי כמה שניות חזרה אליי ההכרה, ומצאתי עצמי שוכב על הרצפה, כשכל חפציי מפוזרים סביבי, וכאב בלתי נסבל החל מפלח את ידי הימנית, כאב כה עז עד שהסחרחורות והבחילה היו בלתי נסבלים.
הצלחתי לסחוב עצמי לקיר הקרוב, ודקות עברו עד שמישהו ניגש אליי ולא פשוט עבר מעל חפציי הזרוקים או גפיי הפרוסות. למזלי, תושבי תל אביב היקרים, היה באותו הרגע ספק בגדים מנהרייה שבמקרה ראה אותי ורץ לעזור. אחרי דקות רבות של מנוחה בתוך החנות והבנה שמשהו מאד לא בסדר ביד שלי קמתי לקחת מונית לבית החולים הקרוב ביותר למקום, וולפסון. עצרתי מונית ועליתי עליה, עם יד שרואים דרך עורה 2 עצמות שלא אמורות להיות שם, והנהג טוב הלב שראה את מצבי אמר שיעשה לי ג'סטה וייקח אותי לוולפסון במחיר ספיישל של 70 שקלים, אם לא אכפת לי בלי קבלה. הודיתי לו, ורק במונית חזרה גיליתי שהנסיעה, עם מונה, לא מגיעה לשלושים שקל. בבילון מלאה שומרונים טובים.
הגעתי לחדר המיון בזמן שביתה כזו או אחרת, ובמקום נכחו אחות אחת ורופא אחד. אחרי מה שהרגיש כמו נצח קיבלתי משככי כאבים, וחיכיתי בסבלנות כואבת במיוחד לתורי אצל הרופא האחד שיבדוק מה מתרחש אצלי ביד. אחרי צילום הוסבר לי כי מדובר בשבר ברטון בשורש כף היד, ובעצת איזה פרופסור מבית החולים הוחלט לנסות להחזיר את העצמות למקום. הרדימו לי את היד עם מחטי ענק ביותר מעשר מקומות, ואז כל אחד מהם תפס חלק מהיד והם ניסו בכח להחזיר את העצמות למקום. הכאב הייתה בלתי נסבל - ההרדמה לא עבדה. אולי כל הכדורים המיותרים שדחפו לי במהלך השנים יצרו אצלי מעין עמידות להרדמות. אחרי כמעט שלוש דקות של, אני לא מתבייש לומר, צעקות שבר מטורפות הם השתכנעו שההרדמה לא עובדת, ולאחרי עוד 2 נסיונות הרדמה ניסינו שוב. פחות כואב. גובסתי ושוחררתי לביתי, מגובס, אופטימי, שמח וטוב לבב (באופן יחסי) עם הפנייה לביקורת שבוע למחרת. אחרי שבוע הגעתי לביקורת, שם גיליתי כי מה שהוחזר למקום לא באמת הוחזר למקום, וכי עליי לעבור ניתוח בשורש כף היד על מנת שאוכל לחזור להשתמש בה.
את הניתוח נסעתי לבצע בבית החולים מאיר בכפ"ס. אחלה מחלקה אורטופדית. חיכיתי לניתוח מספר ימים, ולבסוף יום הניתוח הגיע. התאשפזתי בבוקר בבית החולים וחיכיתי לשעה בה ייקראו לי. לבסוף הגיע הרגע. התבקשתי להתפשט לגמרי וללבוש חלוק, העלו אותי על מיטה והובילו אותי לחדר הניתוח. הרגשתי רגוע, במיוחד כשהמוזה שלי איתי מחזיקה את ידי, אבל אז הופיעו דלתות חדר הניתוח, המוזה שלי כבר לא אחזה בידי, וחרדה מטורפת החלה לכרסם בי. עד אותו הרגע לא הפריע לי עניין הניתוח, אבל פתאום תחושת חוסר האונים שכאילו נכפתה עליי ברגע שנכנסתי לחדר ההמתנה לרופא המרדים הייתה כבדה מכח המשיכה עצמו.
לאחר מספר שאלות והבהרות על הסיכונים השונים הכרוכים בתהליכים שונים בהרדמה ובניתוח, נכנס המנתח ורופא נוסף, שוחחו ברוסית, לא להבין שפה כשמדברים עלייך מונח עטור כותונת בלבד מהודק בשמיכות זה מלחיץ, וסניטר הוביל אותי לחדר הניתוח עצמו. החדר היה עצום, עמוס מכשירים, ובאופן מהיר התמלא ביותר ויותר אנשים, בגילאים שונים, מתקשרים בינם לבין עצמם בלפחות שלוש שפות שונות, ואני שוכב שם . מבועת. כל סניטר לקח יד והניח אותה על מקום מיוחד בצד השולחן, וכשגופי כרוך וידיי פרוסות לצדדים הניחו עליי את מסיכת החמצן. ניסיתי לנשום. באמת שניסיתי. לא היה חמצן. ניסיתי לאותת ולא שמעו אותי דרך המסיכה. ניסיתי לנופף בידיי, אך אחזו בהם הסניטרים וכנראה חשבו שהתנגדתי אז החזיקו חזק יותר. פתאום לא הבנתי למה אני בעצם שם. הבעתה הפכה לאימה קיומית, עד שסטודנט צעיר ראה את מבטי והרים את המסיכה, והם הכניסו לתוכה חמצן. לא היה לי הרבה זמן להסדיר את הנשמה או החרדה - המרדימה נכנסה לפעולה, והשליטה נלקחה ממני לגמרי.
הניתוח היה ארוך מהמצופה. חומר ההרדמה עבד לאט מאד ולקח זמן עד שגופי הגיב לו לגמרי. מפתיע. התעוררתי בחדר ההתאוששות, סובל מכאבים שלא ידעתי כמוהם ביד. לרגע היא נכנסה אליי, לרגע היא נגעה בי והרגיעה אותי המוזה שלי, משכה אותי חזרה למציאות, ואז היא נאלצה לצאת מהחדר. אחרי זמן רב ומשככי הרגעה מרובים חזרתי אל המחלקה האורתופדית, ללילה מסויט ונטול שינה, שכלל כאבים רבים, דיסאוריינטציה,מחשבות מטורפות ואת האחות הכי מפחידה ופסיכוטית שראיתם מימיכם. האורות תמיד מהבהבים כשהיא באה, העיניים שלה פקוחות לרווחה וכמעט חסרות צבע, עורה חיוור, מוכתם ומחוספס ונראה כאילו מחפש לברוח מעצמותיה, והיא אף פעם לא מגיעה למגע עם מראה. לדעתי היא ניזונה במאות השנים האחרונות משאריות של גופות בבתי חולים, ומונעת על ידי איזה שליחות דתית אפילה.
יום למחרת שוחררתיי מבית החולים, מגובס וחבוש, והתחלתי את תהליך ההחלמה. שבועיים אח"כ ירדה החבישה, ירדו התפרים, וכל מה שנשאר למזכרת זה מסרק אפרו ממתכת שמחזיק את העצמות ביחד וצלקת הארדקור מגניבה אחת.
ובנימה אישית, ברגעי המיזנטרופיה הנהליסטים עטורי המגלומניה, אני מעכשיו רשאי להשתמש במשפט הזה -
you're just a microscopic cog in my catastrophic plan, designed and directed by my red right han
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה