הגנטיקה של ההישרדות - או - סיפור קצר שלא קשור לכלום

חל מפנה

זה סיפור קצר שכתבתי לאיזו תחרות שלא זכיתי בה. לא קשור יותר מידיי לבלוג, אבל אם בא לכם תהנו.
שוב תודה שאתם קוראים.

" I watched a snail crawl along the edge of a straight razor. That's my dream; that's my nightmare. Crawling, slithering, along the edge of a straight razor... and surviving. "
                                                                                                   

  General Kurtz, Apocalypse Now

המים רתחו. עידו הניח את מסננת התה העגולה בתוך כוס זכוכית סדוקה קלות אך כה אהובה ומזג את המים, מסיים את המלאכה בזריקה קלה של קוביית סוכר לתוך המשקה הארומטי והמהביל. הוא אהב להכין לסבא שלו את התה שלו. התה היה עשוי מתערובת עשבים גרמנית מיוחדת, תערובת שתמיד נתנה לסבו תחושה נוסטלגית, שכנראה הזכירה לו תקופה קצרה ושקטה מנעוריו שאינה קשורה למחנות. 


לא פעם ניסה עידו לשכנע את סבו לגוון בבחירת השתייה שלו, הציע לו מגוון משקאות אקזוטיים מבוססי תה, אך הסב תמיד אמר שהתה הזה, הוא לא רק יורד במורד הגרון ומסב תחושה פיזית חמימה ונעימה, הוא נספג עמוק בתוכך, משחרר גלי מח שנותנים לךלשקוע בעבר ולהחזירכך קצת מהכח שהיה לך.

               

הוא תמיד אהב לדבר על חושים, חשב לעצמו עידו. הוא אהב לדבר עם סבו. סיפוריו תמיד היו ציוריים כל כך. הוא אהב להמציא סיפורים, וגם אחריי יותר משמונים שנה, מוחו הצליח כל פעם להפתיע ולשעשע. גם כשתוכנם היה מזעזע וקשה לשמיעה, עדיין הצליח להעביר את עלילת חייו המסוייטת של תחילת שנות ה 40 בצורה שקולה ושקטה. מעורר הערצה, חשב לעצמו עידו, מסתכל שוב על המספר שעל ידו של סבו, המזכרת התמידית והאכזרית שלא נותנת לך לעולם לשכוח. לעבור את כל מסע העינויים והזוועות הזה, להילחם על זכותך הבסיסית לחיות, וכנגד כל הסיכויים להצליח לשרוד - עידו הרגיש בר מזל על כך שסבו היה מי שהיה. אף יותר מזה – השפעתו של סבו במשך השנים הייתה גורם מכריע בעיצוב אישיותו . המח וההתנהגות האנושית, הן מהצד האפל והן מהצד המואר ריתקו אותו. לא רק האכזריות והרוע של הרוח האנושית שתדלקה את מכונת ההשמדה הנאצית, אלא גם החוזק, האומץ והחמלה יוצאי הדופן שהפגינו הקרבנות והנשמות הטובות שעזרו להם לעיתים במחיר חייהם. אחרי הכל, חשב תמיד עידו, ללא תכונות מדהימות אלה שהפגין סבו, לא היה כלל קיים. לא בכדי בחר להקדיש את חייו לטיפול באחרים, והיה כבר בשנה השנייה באוניברסיטה כסטודנט לפסיכולוגיה. הקשר ביניהם היה חזק ויומיומי, מבוסס על כבוד ולמידה. עקב הכבוד הרב שחש לסבו הייתה לו אמפתיה רבה לקשישים, במיוחד לניצולי השואה ולקשייהם היומיומיים, בין אם בשל מצבם הרפואי או בשל היחס המזלזל אותו מקבלים מהממשלה. הוא האמין שנסיונם רב השנים של אנשים אלה הוא אוצר שלא יסולא בפז של נסיון רב שמביא איתו לקחים ותובנות. אפשר ללמוד מהם כל כך הרבה.

עברו הימים, והסינרגיה האינטלקטואלית והאנושית של השניים היתה חזקה כתמיד. ואז הגיע היום הבלתי נמנע. יוםחמישי אחד, רגיל כמו כל יום חמישי שקדם לו, מוחו הזקן של סבו של עידו נפל קרבן לשטיון הזקנה, תופעת לוואי של עייפות החומר שכמעט ואי אפשר להימנע ממנה. בתחילה רק היה שוכח היכן הניח דברים, שמות של נכדים, ארועים בחייו. לא תמיד ידע היכן נמצא, ואפילו פעם הלך לאיבוד למספר שעות והכניס את כל המשפחה ללחץ אדיר,  כאשר יצא לחפש את אחותו במה שהיה, במוחו, רחבי ברלין. מצבו הלך והדרדר,  וכל שנותר מהסב החריף היו פיסות זמן של בהירות, בהם חזר לעצמו הישן והטוב ויכל שוב להתאחד עם משפחתו האהובה.

עידו לקח את התדרדרותו המהירה של סבו בצורה קשה. הוא מעולם לא איבד אף אחד, אלא אם כן מחשיבים שני דגים שמתוך טוב ליבו התמים והמטפל כילד האכיל למוות, והמחשבה על תחילת סופו של האדם הקרוב אליו ביותר העיקה עליו מאד ואף עקביו אחריו למקלטת שינתו. הוא החליט לקחת חופש מהלימודים, ועבר לגור בדירת סבו על מנת לטפל בו ולהקל עליו כמה שרק יוכל.

השבועות עברו, הסתיו נסוג בהכנעה ופינה את מקומו לעוצמתו של החורף הקר, ומצבו של הסב הדרדר אף יותר. רוב הזמן לא היה הוא, ודיבר אך ורק בגרמנית. עידו הכיר את השפה, אותה דיברו בבית בילדותו, וניסה כמה שיותר להיות שם עם סבו, גם כאשר היה במוחו בתקופה אחרת בזמן. באחת הפעמים בהם היה הסב האבוד במציאות המבולבלת שלו, ידיו כשלו וכוס תה נשפכה על בגדיו. עידו מייד קם לעזור והסיר מעל סבו המבולבל את האפודה והחולצה הארוכה, חושף את המספר שעל ידו. כאשר ראה הסב את המספר, הוא החל משתולל – צועק בגרמנית, מניע גופו באגרסיביות מפתיעה לאור מצבו החלש. מתוך סערת רגשות וצעקות לא מובנות ראה את פרצופו במראה, חזר והסתכל על המספר, והספיק לירות מבט עמוס זעם ושנאה על בבואתו, לפני שניפץ באגרופו השברירי את הראי לעשרות רסיסים קטנים.

עידו, מנסה להשאר רגוע ושקול, אחז בסבו הנסער והוליך אותו בעדינות לחדר השינה, שם הניח אותו על מיטתו, והחל מנקה וחובש את פציעות השטיון מהם סבל סבו, שעד לפני זמן לא רב היה האדם החזק ביותר שהייתה לו הזכות להכיר.

אחרי אותו אירוע, מצבו של הסב לא השתפר ואף החמיר. הוא הפסיק לצאת ממיטתו - הכדורים הרבים שנטל השאירו אותו ברובו של הזמן במצב רדום ואדיש, ורגעי הערות שלו התמעטו. התרופות מעט עזרו, ובחלק מרגעי הערות שלו היה מודע לעצמו. השיחות שלו ושל עידו חזרו, אם כי קצרים היו, ועשה רושם שככל שהם בילו יותר יחדיו, הסב החזיר לעצמו יותר ויותר מחוויותיו ונסיונו. סוף סוף רצת איזון ושקט נפשי.

ואז החלו הצעקות. "שנל יודן!" ומגוון קללות ופקודות שנזרקו לחלל החדר. עידו נחרד. הוא הבין את האכזריות שבחוויה הפוסט טראומתית, וליבו נקרע כשראה את סבו האהוב חי שוב את אותם רגעיי אימה לא אנושיים. בסוף חייו של האדם הטוב הזה נגזר עליו לחיות מחדש את הצד האפל והאכזרי ביותר שלו עצמו ושל המין האנושי כולו.

הסב המשיך את הצעקות, אליהן התלוותה שנאה חזקה עד רמת הגועל מעידו וממשפחתו. הימים עברו, הסב התהלך בהליכה צבאית בבית והחל לשמוע מארשים של ואגנר, צועק ומפאר את הרייך השלישי. יום אחד, בהתקף של זעם אדיר, קילל עצמו וניסה מספר פעמים למחוק את המספר מידו בעזרת סכין שמצא במטבח, 'ורע את עורו וממלא ותו בטיפות דם סמיכות בעודו צועק בגרמנית "אני לא חיה כמוכם!" פעם אחר פעם. 

חשש מטריד ולא מוכר החל לקונן במוחו של הנכד.      

הספק החל לחלחל למוחו של עידו, ואתו גם קול לחישה עמום. הוא חיפש בגוגל אתר המרכז בתוכו תיעוד של המספרים שקועקעו באכזריות על קרבנות המחנות, תר אחר ההוכחה שהכל רק חלק מהשטיון, ובמהרה הגיע לאתר. כאשר העלה את שדה החיפוש, קול הלחישה העמום שהחל באחורי מוחו הפך לרחש. הוא הקיש לאט לאט על הספרות בתקתוק איטי, אחת אחרי השנייה, כאילו מנסה לעכב כמה שאפשר את ההשלכות הבלתי אפשריות של המעשה הזה ובד בבד ניסה בכל מאודו להכחיד את מה שפירש כפרנויה מטופשת. סמן העכבר ריצד על טאב ה"חפש", ואצבעו של עידו נגעה קלות אך לא הפעילה את הכח הדרוש על הלחצן. לאחר מה שהרגיש כמו נצח, נתן את פקודת החיפוש. המספר עלה. תחושת רווחה אדירה הציפה את עידו, ואנחת הרווחה הרגישה כנשיפה הראשונה זה דקות רבות.

 לאחר שנרגע ועמד לסגור את הלשונית, הבחין פתאום בשם ליד המספר – חנה שמידט. עידו לא האמין, וערך את החיפוש מחדש, בטוח כי התבלבל בספרה או בסדר. המערכת מעבדת נתונים. המספר עלה בפעם השנייה, וחנה שמידט, זכרונה לברכה, שמצאה את מותה עם כל משפחתה באושוויץ, עדיין הופיע ליד המספר. עידו ניסה שוב, בודק ספרה ספרה, לאט לאט, מוודא שאינו טועה בפעם השלישית. חנה שמידט.

הרחש במוחו של עידו התגבר והפך לזמזום צורם.

הוא מיהר לביתו של הסב, נחוש בדעתו למצוא הסבר הגיוני לכל הדבר הזה. הוא קיווה למצוא את סביו במצב נהיר, על מנת שיוכל לשים את הפרשה והזמזום המציק הזה מאחוריו. כשהגיע לבית, מיהר לחדר השינה של הסב והעיר אותו. הסב ההלום קם, זעזוע ההשכמה  בלבל אותו, והחל ממלמל בגרמנית. הוא הסתכל על עידו במבט מפוחד, וחרדה קשה תקפה אותו. הוא החל לקרוא לעידו "מקסימיליאן", ובלחץ רב התחנן בפניו שידאג שאף אחד לא יתקרב לבידרמאייר. הוא חזר על המשפט פעם אחר פעם, לבו מאיץ ממילה למילה, עד שמוחו הגיע לאפיסת כוחות והוא נרדם. עידו הכיר את המילה הזו. סבו תמיד התגאה בסגנון הבידרמאייר של השידה המפארת את חדר האורחים. מקרינה קלאסיקה, נוסטלגיה מתוקה  ושכל ישר, תמיד היה אומר. בדיוק כמו התה שכל כך אהב.

הזמזום בראשו של עידו הפך לרעש.

הוא התקרב לשידה, פתח אותה, והפך אותה בחרדה קשה, מפחד מהתמוטטות העולם בו חי לגורמים קטנים. מסמכים, דרכון, תכשיטים ישנים של סבתא זכרונה לברכה, תמונות מתקופות שונות, פנס, עט נובע ועוד מספר חפצים תמימים ואקראיים. עידו נאנח ברווחה. הכל פרנויה. הכל דמיון. הכל טעויות בירוקרטיות. צונאמי של אשמה הציף אותו כשחשב עד היכן הגיע עם מחשבותיו,  על העוול הנורא והדמוניזציה שעשה לאדם אותו העריך ואהב יותר מכל. הוא החל להחזיר את החפצים לתוך מגירות השידה הישנה, סוגר אותן ברוגע אחת אחת, כשלפתע שם לב לקו קטן המפריד בין התחתית לחזית המגירה הראשונה. הוא טלטל קלות את התחתית שלאט לאט החליקה פנימה, וחשפה חלל חבוי שהפריד בין המגירה לתחתית הנראית לעין. החלל היה מאובק וריק, למעט קופסת מתכת מרופטת המעוטרת בדמותו של נשר גאה. הוא פתח את הקופסה ומצא יומן עור קטן ושתי תמונות של אותו אדם – פעם במדי קצין צבא זוטר ופעם במדי אס.אס. עמוסי עיטורים ודרגות. התמונה הראשונה הראתה את החייל לוחץ את ידו של אדם מדושן, וקד לו קידת כבוד. מאחורי התמונה היה רשום "מפגש של כבוד עם יוזף ביהלר, ונזה, ינואר 1942". התמונה השנייה הראתה את אותו חייל, מעט מעוטר יותר ובמדי קצין אס אס, מטופח ומחוייך, אוחז בידו האחת אקדח ובשנייה כוס תה, כשלרגליו גופה של ילד. מאחורי התמונה ניתן עדיין היה לקרוא את הכיתוב בגרמנית דרך הדיו המרוח והדהוי, "קראוס קלייזר, אושוויץ, פברואר 1945". זה לא יכול להיות. קלייזר? שם המשפחה שלנו הוא לזר. הוא בחר אותו כשעלה לארץ.

הוא פתח את היומן הקטן שהיה כתוב בכתב ידו המוכר של סביו, המפרט את שורת המעשים שעליו לעשות במקרה ויפסידו במלחמה או ייפלשו למחנה כוחות הברית, כולל קעקוע מספר על היד והתחזות לקרבן יהודי.

הרעש בראשו של עידו הפך לשאון מחריש אזניים.

הרגע הגיע. האמת אותה חשף בפחד וחוסר רצון התאחתה לידי מציאות שלא ניתן להכחיש. הצעקות מתוך הטירוף המוחי, המלמולים המרוחקים בגרמנית, התקפי האלימות, המספר המזוייף על היד, התמונות והיומן – באותו הרגע הסב שבמוחו של עידו עלה בלהבה של זעם מהשקרים והמעשים שעשה אותו אדם ששוכב חדר לידו.  ואז חשב על אביו ואחיותיו, על אחיו שלו, אמו, וכל חבריו של סבו השקרי – איך הם יוכלו להתמודד עם אמת קשה כל כך? איך הם יוכלו לעמוד בזעם ובבושה, ולהפוך מוקעים ונושאים את אות הקין שהטביע ברקבותו הנאצי שברח בלי לשלם, ששיקר והונה אותם כל חייהם?

אני לא יכול לעשות להם את זה. אמר לעצמו עידו. לאף אחד לא מגיע סבל כזה. עידו הבין באותו הרגע שעליו להשמיד את כל הראיות שעלולות להסגיר את האמת הנפיצה על מי שהיה סבו . לאחר מכן נכנס לשירותים, שטף את פניו במים קרים, לקח נשימה עמוקה והסתכל עמוק לתוך בבואת עיניו, כאילו חיפש את הסיבות למה לא לעשות את הדבר הבא שידע שעליו לעשות. הוא מעולם לא חשב שיוכל לבצע דבר כזה, במיוחד לא למישהו שהיה קרוב אליו כל כך. מחשבות רבות התרוצצו בראשו, השאון הפך לבלתי נסבל, ולא משנה כמה נלחם, הבין לבסוף שהאדם ששם הוא כבר לא סבו וחברו הטוב ביותר. הוא הבין שיש ראייה מעשנת אחת שעליו להעלים ראשונה. הוא לא יכול להתעלם מזוועה שכזו. הוא יגן על משפחתו בכל מחיר.

הוא נכנס לחדרו של הסב, הסתכל עליו ישן שינה רגועה, נדירה ושלווה. איך אדם שעשה דברים כאלה יכול לישון כל כך בשלווה?, שאל עצמו בזעם עידו. הוא לקח כרית מכסא הנדנדה האהוב על סבו וניגש אל האיש הזקן, החזיק אותה ביד אחת כשבידו השנייה הראיות, נעמד מעליו וחוסם כל מקור אור, מטיל צל מנבא רעות על פניו של הסב, והסתכל עליו במה שהתחיל כפחד, עבר לזעם והסתיים ברחמים. הסב פתח את עיניו וראה באימה את נכדו עומד מעליו, פרצופו אטום עם קמצוץ של רחמים בעיניים, כשבידו האחת הראיות, ובידו השנייה כרית.

עידו זרק את התמונות, היומן ותדפיס של בעלת המספר האמיתית על חזהו של הזר הקשיש ששכב על המיטה..

"אני יודע מי אתה", אמר עידו. "אין טעם להכחיש"

הסב, ברגע של בהירות מחשבתית נדירה, העיף מבט על התמונות, היומן, חנה שמידט, כל ההוכחות, ורוח הלחימה וההישרדות שאמורה היתה לפעום בו לא נשבה. הוא פשוט הסתכל על הנכד שלו, אותו אהב ולו שיקר כל חייו, וקיבל את גורלו.

"עשה מה שאתה צריך לעשות", אמר הסב, ועצם את עיניו.

עידו לפת את הכרית בחוזקה בשתי ידיו, והצמיד אותה בעוצמה לפניו של הזר הזקן שלפני שעות קלות ראה כסבו. בתחילה הוא לא זז, כאילו מקבל את המציאות הבלתי נמנעת, אבל אחרי כמה שניות החל להאבק, וגופו המצומק של האיש הזקן התעוות בחולשה, מנסה להאחז בכל טיפת חמצן, מנסה לשרוד תחת אחיזתו האיתנה והנחושה של נכדו.

נשימה אחרונה, הגוף רפה, הנשמה התפוגגה, ואיתה גם הרעש בראשו של עידו.