פרצופה של המפלצת

זה מדהים מה אינטימיות יכולה לעשות למח. כמה רוגע יכול להיות טוב, שקט, בטוח, אבל במקרים מסויימים, בעל פוטנציאל מסוכן. המח נרגע, הלחץ נמוג, המגננות יורדות, הכל טוב ויפה, אבל ישנה תופעת לוואי לא נעימה לסיפור – אתה חשוף לזכרון של עצמך.

אחרי טיפולי החשמל הרבים שעברתי, מצבי השתפר לאין שיעור, ואני זוקף את השיפור לתופעת הלוואי המבורכת ביותר של הטיפול – השיכחה. הטיפול "פוגם", אם תרצו להסתכל על זה ככה, ביכולתך לזכור דברים שעברת, הן בטווח הקרוב והן ברחוק, והעובדה שאתה לא זוכר מקלה ביותר – אין יותר פלשים שקופצים לך לראש או מחשבות עמוסות במטענים חושיים שכמעט אי אפשר להתנער מהם.

אבל כמו כל תופעת לוואי, גם הזיכרון חזר. אמנם בצורה שונה משחשבתי, לאט יותר ובאופן לא מסודר, אבל הכל חוזר, אט אט. סוגים שונים של ארועים ומחשבות מעלים אצלי פתאום תחושות שכבר שכחתי שהיו שם. אני שונא אותם. הידיים זוכרות את תחושות המגע, וגרוע מזה, האף זוכר את הריח. ישנם זכרונות שבדיעבד כל כך שמחתי לשכוח, זכרונות שמעלים ריחות חריפים של חוויות. זכרון הריח כל כך חזק, עד  שתחושות הגועל, השנאה העצמית והזעם משתלטות לנוכח הגירוי החושי הזה, של ריח שנמצא רק בתוך המח. כל הזמן אני מתפאר, במבט לאחור אומר בבושה שבלא מעט גאוותנות, על איך אני פותר ופתרתי הכל, כשעדיין כל הדברים האלה מקוננים בתוכי, יוצאים בצורה רנדומלית וכל פעם מציבים אותי בפני מצבים הרי אסון לחיי האישיים.

אני רק מזכיר את זה, כי אתמול זה שוב קרה. הייתי כל כך רגוע, כל כך שליו, עטפתי את המוזה שלי בידיי והייתי כל כך שקט ומאושר. ופתאום, משום מקום, עקב סוג של מונולוג פנימי בקול רם, דברים החלו לצוץ. חשתי כל כך הרבה זעם וגועל, ובמהרה נסוגתי חזרה למציאות של המפלצת שטענו כל כך בתוקף שקיימת בתוכי, סנטימטרים ימינה מהמציאות הקולקטיבית. נסגרתי והתחלתי עוד קרב אלים על טריטוריית נדב עם הדבר הזה שיש בתוכי. אתמול כבר היה אבוד, אבל הבוקר היה יום חדש, וכבכל יום שלאחרי מצב כזה, חזרתי למציאות, וכל שנשאר מהחוויה הוא להתמודד עם ההשלכות. תמיד יש השלכות. הייתי חמוש מכף רגל ועד ראש, מוכן להשתמש בכל מה שיש לי בארסנל על מנת לתת את המכה הניצחת או לפחות להחליש כמה שיותר את מה שתקף אותי.

כרגיל, התחמשתי בשנאה העצמית ובזעם והטחתי במפלצת צעקות, הכתי אותה, לחשתי לה מילות שנאה ואיומים, ולראשונה שמתי לב שכאשר אני עושה את זה, המצב רק הולך ומחמיר. פתאום עלתה הרגשה שהדרך שבחרתי, הדרך של החרב והכח, לא פותרת שום דבר. כל מה שאני עושה זה להיות נעול בקרב עם עצמי, כח שקול כנגד כח שקול, נלחם בקרב שלא יכול להיות בו מנצח. אני לא יודע מה מלכתחילה גרם לי להיות מיליטנטי ואלים כל כך כלפי עצמי, אולי העובדה שאני סך הכל בן אדם, אבל מזה יוצא רק נזק. דרך האלימות והמרדף אחרי אויב שלעולם לא תוכל לתפוס היא חסרת הגיון. בהשאלה, זה בערך כמו נרקיס שניסה להגיע אל  בבואתו במים. וכולנו יודעים איך זה נגמר.

פתאום זה הכה בי. אולי יש אסטרטגיה אחרת? אולי הגיע זמן להסתכל עמוק לתוך הערפל הזה, אולי אם אני אראה את הדבר הזה בצורה גשמית כזו או אחרת אמצא פתרון. אז אזרתי את כל כוחותיי הנפשיים ונכנסתי פנימה, אל המקום שמעולם לא נכנסתי, אל המקום איתו לקחתי את הלחימה כמובן מאליו, וכשהגעתי אל מרכז ערפל המלחמה, ראיתי את הדבר האחרון שציפיתי לו – ילד. יותר נכון, אני כילד. זיהיתי את המבט שלו – זעם, כעס, התגוננות – כל הזמן הזה אני התייחסתי אליו כמפלצת, כשהוא היה שם, מפוחד, עושה הכל על מנת להגן על עצמו מהדברים שגרמו לו לכלוא את עצמו במקום הזה במח. 
ניגשתי אליו, הוא נרתע ממני. אני לא מאשים אותו. שנים שאני נלחם בו ומכה בו ומעניש אותו על דברים שלא עשה. חייכתי אליו, דיברתי אליו, ופשוט במקום להרוג אותו, כמו שיכולתי לעשות, חיבקתי אותו. אמרתי לו שהוא אינו אשם, ואמרתי לו שעכשיו הוא מוגן. עכשיו אני פה, מספיק חזק בשביל לתת לו את הביטחון שמעולם לא היה לו. הבטחתי לו שלעולם לא אתקוף אותו יותר, ושאתן לו כל מה שצריך על מנת שיוכל, לראשונה בחייו, להירגע. למרות שבתחילה התנגד  לחיבוק, הרגיש אותי וכנראה הבין מי אני, ואחז בי בידיו הקטנות בעוצמה, ולא עזב. לבסוף אחיזתו נרגעה, הערפל התפזר, ותחושת השקט נפלה עליו.

הוא נרדם, זעמו וכאבו נמוגו, לפחות לזמן מה, ואיתן גם המחשבות.