Sax And Violins של Talking Heads הוא אחד השירים האהובים עליי מאז שנחשפתי לפס הקול המהפנט של סרטו (תסלחו לי, המשעמם משהו) של וים ונדרס, Until The End Of The World, אי שם בתחילת שנות התשעים. כאדם שנעזר במוזיקה כל חייו, כי אחרי הכל, Music is your only friend until the end, השיר הזה ליווה אותי תקופות רבות, ותמיד חשבתי שהבנתי אותו לגמרי. הכל למעט שורה אחת.
"אנחנו פושעים שמעולם לא עברו על אף חוק" - כל כך מדויק, כל כך פשוט. אחרי שאני מדבר כל כך הרבה על בחירה, על השליטה של אדם בחייו, אני חייב גם לקבל שיש חוקים למטריקס הזה, יש חוקים ונורמות שאפילו הרצון החזק ביותר לא יכול לשנות
.
לפני כמה שבועות בחרתי לפתוח עצמי לגמרי ולהתפשט מול כל העולם ואחותו, לחשוף את מה שהתאמצתי כל חיי להסתיר. יצאתי לחיים חדשים, לעולם ענק ולא מוכר, ופשוט לא הייתי מוכן לשכוח שוב מי אני בשם ה"סדר" ביקום הכאוטי הזה. בסופו של דבר, איך שאנחנו לא מסתכלים על זה, אתה זה אתה. זה היה רעיון רומנטי, אבל לא ממש פרקטי.
יש גבול למה שאנשים רוצים לראות. למרות שאנחנו מהווים חלק לא קטן מהאוכלוסייה, אנשים מתרכזים יותר בלרחם ולרצות לטפל מאשר לחיות עם, בואו נשתמש במושג השגור בפי רוב, חולי נפש. ממהרים לתייג אותך לפי איזה שטות שלמדו בשיעור פסיכולוגיה צהבהב בימי התיכון או האוניברסיטה, והולכים ישר למקרי הקיצון. אתה כבר לא מי שאתה, את מה שאתה, ולעד זה ילווה אותך.
בצו הראשון שלי, אי שם בשלהי המילניום הקודם, הייתה לי שיחה של שלוש שעות עם חיילת שראיינה אותי, דבר שהוביל לזימון נוסף לשיחה עם קב"ן, ובשיחה קצרה מאד, אחרי שנשאלתי אם אני חושב לפעמים על מוות ועניתי בחיוב, כי ביננו, איזה בן תמותה לא חושב על זה, נערך ויכוח בו הקב"ן שואלת אותי איך אני רוצה להתאבד ואני מנסה להבהיר לה באסרטיביות יתר שאני לא רוצה, עד שבסופו כתבה משהו על התיק שלי ושלחה אותי הבייתה. מספר שבועות אח"כ קיבלתי זימון לשיחה עם ראש מדור קב"ן, ששמה יישמר במערכת, בה ישבנו אני, היא והתיק שלי, תיקייה חומה חלקה המעוטרת במילה "אבדני" באותיות קידוש לבנה ממורקרות באדום. היא ביקשה ממני לחתום על מסמך בו אני מוותר על שירותי בצה"ל, משום שהצבא לא מוכן לקחת עליי אחריות. והם לוקחים כל אחד. לבסוף הגענו להסכמה שאלך שלושה חודשים לפסיכיאטר, כמובן מאושר על ידי הצבא, שייתן לי אישור שאני יכול להתגייס. שלושה חודשים אח"כ הצגתי את המכתב בלשכת הגיוס, ולבסוף גוייסתי עם פרופיל 64 נפשי עם קשיי הסתגלות, ועשיתי את כל שלושת השנים המלאות והמיותרות, אותם אנו מתוכנתים ומחוייבים חברתית לבצע, מחביא את הפרופיל הרפואי והאמיתי שלי מהעולם, נאכל מבפנים ואט אט משתגע. אבל ככה זה עם ממסדים - הם לא רואים אותך. הם לא רואים את המלחמה, את ההתמודדות, הקושי, הנחישות, הם בכלל לא רואים אדם. הם רואים רק את מספר, אישי או עובד, ואת המילה שמגדירה אותך. וכמו פושע שלא משנה כמה שינה את דרכיו ורוצה להוכיח וקבל הזדמנות שנייה, ככה גם אנחנו - חרב הפיפיות של הפשעים שבכלל לא ביצענו לעד תתנדנד מעל ראשנו. והדרך היחידה לשרוד היא כמובן לשקר, לשקר, לשקר ולשקר קצת עוד.
לי לא היה אכפת לשקר לכל העולם. בכנות, הוא לא ממש עניין אותי. מבחינתי עשיתי לכל מי שמסביבי טובה כל השנים האלה שהתחזתי לרובוט. הבעייה האמיתית היא שכל המסיכות, הפוזות והשקרים מתפוגגים כשאתה לבסוף יושב אחד על אחד עם אדם אחר. הרי מעולם לא תוכל להגיע לאף סוג של אינטימיות אם לא תהייה עירום, כי כמו שלמדנו מאיטו אבירם, סקס לא עובד עם בגדים. תהייה חייב לפשוט מעלייך את המעטה השקרי ולעמוד חשוף כולך. זה המחיר. זו המציאות. בסופו של דבר, לא משנה אם תדחוף גרביים לתחתונים או תדחפי טישו לחזייה, במיטה הכל יתגלה.
וכולנו רוצים אינטימיות. זה הדבר האנושי והטבעי ביותר. אף יונק אחר בטבע לא חי לבד, אפילו לא הזאבים עליהם מעלילים עלילות שווא. מצד שני גם אף יונק אחר לא הורג את בני מינו בשביל הספורט ומשחית כמעט כל דבר שנוגע בו, אבל את המיזנטרופיות נשמור לפעם אחרת, ונתרכז בדברים היפים.
אני לא יכול לשקר באינטימיות. אני אנסח מחדש - אני לא רוצה לשקר באינטימיות. אם כבר אכפת לי מאדם כלשהו, אני רוצה שיכיר אותי ויאהב אותי כמו שאני. מחשבה תמימה, ילדותית ומפגרת, בהתחשב עם מה שאני מביא לשולחן. כשחשפתי את עצמי לא לקחתי בחשבון שאצטרך להתמודד עם תגובות כמו שקיבלתי בחיי, רציתי להאמין שאף אחד אתו הגעתי לכזו רמת קרבה לא ישתמש בי נגדי. אבל זה מה שקרה, פעם אחר פעם. התרגלתי לזה, למדתי לצפות לתגובות מסויימות, ועכשיו אנשים אחרים, אותם אני אוהב ורוצה בקרבתם, נאלצים להתמודד עם החרא שאני מביא מחיי הקודמים. אנ שונא את זה. המחשבות האובססיביות, אותם פתרתי בשאר האספקטים של חיי (פחות או יותר), עושות קאמבק מטורף, דווקא עכשיו, שיש לי מה להפסיד. תחושות האשמה והסלידה העצמית המלוות למחשבות האלה מחלישות אותי, מעוררות את המנגנון הזה בתוכי, המנגנון הדיסוציאטיבי השנוא, שכל מטרתו היא דמוניזציית האנשים שעושים לי טוב והוקעתם מחיי.
אבל אני נלחם. קשה לי, כואב לי, חרדתי לי, אבל אני נלחם, כי יש בשביל מה. ולכולכם אני אומר מילה אחת, אם אי פעם תחליטו להכנס למעורבות רגשית עם "חולה נפש" , שנאלץ להתמודד ונלחם בכל הכח בהפרעה שלו - סבלנות. לא נולדנו שווים, אבל לכולנו מגיעה הזדמנות הוגנת. ישתלם לכם. בסופו של דבר מדובר בעוצמות, עוצמות שאם תדעו ביחד לתעל אותם למקום הנכון, יכולות להפוך את החיים שלכם למלאים בחום וברגש. כגודל הסבל, כך גודל האהבה.
ובואו נאמר את האמת האבסולוטית והלא נעימה - לכולם יש שדים. זה שאין להם שם, לא אומר שהם לא אורבים בצללים ומוכנים לתקוף. כולנו באותו הסירה כאן, וכולנו רוצים אותו הדבר.
בג'ונגל אורבני והאנושי שלנו, כמו בטבע הפראי והראשוני, לזוג תמיד יש סיכוי טוב יותר לשרוד.
"אנחנו פושעים שמעולם לא עברו על אף חוק" - כל כך מדויק, כל כך פשוט. אחרי שאני מדבר כל כך הרבה על בחירה, על השליטה של אדם בחייו, אני חייב גם לקבל שיש חוקים למטריקס הזה, יש חוקים ונורמות שאפילו הרצון החזק ביותר לא יכול לשנות
.
לפני כמה שבועות בחרתי לפתוח עצמי לגמרי ולהתפשט מול כל העולם ואחותו, לחשוף את מה שהתאמצתי כל חיי להסתיר. יצאתי לחיים חדשים, לעולם ענק ולא מוכר, ופשוט לא הייתי מוכן לשכוח שוב מי אני בשם ה"סדר" ביקום הכאוטי הזה. בסופו של דבר, איך שאנחנו לא מסתכלים על זה, אתה זה אתה. זה היה רעיון רומנטי, אבל לא ממש פרקטי.
יש גבול למה שאנשים רוצים לראות. למרות שאנחנו מהווים חלק לא קטן מהאוכלוסייה, אנשים מתרכזים יותר בלרחם ולרצות לטפל מאשר לחיות עם, בואו נשתמש במושג השגור בפי רוב, חולי נפש. ממהרים לתייג אותך לפי איזה שטות שלמדו בשיעור פסיכולוגיה צהבהב בימי התיכון או האוניברסיטה, והולכים ישר למקרי הקיצון. אתה כבר לא מי שאתה, את מה שאתה, ולעד זה ילווה אותך.
בצו הראשון שלי, אי שם בשלהי המילניום הקודם, הייתה לי שיחה של שלוש שעות עם חיילת שראיינה אותי, דבר שהוביל לזימון נוסף לשיחה עם קב"ן, ובשיחה קצרה מאד, אחרי שנשאלתי אם אני חושב לפעמים על מוות ועניתי בחיוב, כי ביננו, איזה בן תמותה לא חושב על זה, נערך ויכוח בו הקב"ן שואלת אותי איך אני רוצה להתאבד ואני מנסה להבהיר לה באסרטיביות יתר שאני לא רוצה, עד שבסופו כתבה משהו על התיק שלי ושלחה אותי הבייתה. מספר שבועות אח"כ קיבלתי זימון לשיחה עם ראש מדור קב"ן, ששמה יישמר במערכת, בה ישבנו אני, היא והתיק שלי, תיקייה חומה חלקה המעוטרת במילה "אבדני" באותיות קידוש לבנה ממורקרות באדום. היא ביקשה ממני לחתום על מסמך בו אני מוותר על שירותי בצה"ל, משום שהצבא לא מוכן לקחת עליי אחריות. והם לוקחים כל אחד. לבסוף הגענו להסכמה שאלך שלושה חודשים לפסיכיאטר, כמובן מאושר על ידי הצבא, שייתן לי אישור שאני יכול להתגייס. שלושה חודשים אח"כ הצגתי את המכתב בלשכת הגיוס, ולבסוף גוייסתי עם פרופיל 64 נפשי עם קשיי הסתגלות, ועשיתי את כל שלושת השנים המלאות והמיותרות, אותם אנו מתוכנתים ומחוייבים חברתית לבצע, מחביא את הפרופיל הרפואי והאמיתי שלי מהעולם, נאכל מבפנים ואט אט משתגע. אבל ככה זה עם ממסדים - הם לא רואים אותך. הם לא רואים את המלחמה, את ההתמודדות, הקושי, הנחישות, הם בכלל לא רואים אדם. הם רואים רק את מספר, אישי או עובד, ואת המילה שמגדירה אותך. וכמו פושע שלא משנה כמה שינה את דרכיו ורוצה להוכיח וקבל הזדמנות שנייה, ככה גם אנחנו - חרב הפיפיות של הפשעים שבכלל לא ביצענו לעד תתנדנד מעל ראשנו. והדרך היחידה לשרוד היא כמובן לשקר, לשקר, לשקר ולשקר קצת עוד.
לי לא היה אכפת לשקר לכל העולם. בכנות, הוא לא ממש עניין אותי. מבחינתי עשיתי לכל מי שמסביבי טובה כל השנים האלה שהתחזתי לרובוט. הבעייה האמיתית היא שכל המסיכות, הפוזות והשקרים מתפוגגים כשאתה לבסוף יושב אחד על אחד עם אדם אחר. הרי מעולם לא תוכל להגיע לאף סוג של אינטימיות אם לא תהייה עירום, כי כמו שלמדנו מאיטו אבירם, סקס לא עובד עם בגדים. תהייה חייב לפשוט מעלייך את המעטה השקרי ולעמוד חשוף כולך. זה המחיר. זו המציאות. בסופו של דבר, לא משנה אם תדחוף גרביים לתחתונים או תדחפי טישו לחזייה, במיטה הכל יתגלה.
וכולנו רוצים אינטימיות. זה הדבר האנושי והטבעי ביותר. אף יונק אחר בטבע לא חי לבד, אפילו לא הזאבים עליהם מעלילים עלילות שווא. מצד שני גם אף יונק אחר לא הורג את בני מינו בשביל הספורט ומשחית כמעט כל דבר שנוגע בו, אבל את המיזנטרופיות נשמור לפעם אחרת, ונתרכז בדברים היפים.
אני לא יכול לשקר באינטימיות. אני אנסח מחדש - אני לא רוצה לשקר באינטימיות. אם כבר אכפת לי מאדם כלשהו, אני רוצה שיכיר אותי ויאהב אותי כמו שאני. מחשבה תמימה, ילדותית ומפגרת, בהתחשב עם מה שאני מביא לשולחן. כשחשפתי את עצמי לא לקחתי בחשבון שאצטרך להתמודד עם תגובות כמו שקיבלתי בחיי, רציתי להאמין שאף אחד אתו הגעתי לכזו רמת קרבה לא ישתמש בי נגדי. אבל זה מה שקרה, פעם אחר פעם. התרגלתי לזה, למדתי לצפות לתגובות מסויימות, ועכשיו אנשים אחרים, אותם אני אוהב ורוצה בקרבתם, נאלצים להתמודד עם החרא שאני מביא מחיי הקודמים. אנ שונא את זה. המחשבות האובססיביות, אותם פתרתי בשאר האספקטים של חיי (פחות או יותר), עושות קאמבק מטורף, דווקא עכשיו, שיש לי מה להפסיד. תחושות האשמה והסלידה העצמית המלוות למחשבות האלה מחלישות אותי, מעוררות את המנגנון הזה בתוכי, המנגנון הדיסוציאטיבי השנוא, שכל מטרתו היא דמוניזציית האנשים שעושים לי טוב והוקעתם מחיי.
אבל אני נלחם. קשה לי, כואב לי, חרדתי לי, אבל אני נלחם, כי יש בשביל מה. ולכולכם אני אומר מילה אחת, אם אי פעם תחליטו להכנס למעורבות רגשית עם "חולה נפש" , שנאלץ להתמודד ונלחם בכל הכח בהפרעה שלו - סבלנות. לא נולדנו שווים, אבל לכולנו מגיעה הזדמנות הוגנת. ישתלם לכם. בסופו של דבר מדובר בעוצמות, עוצמות שאם תדעו ביחד לתעל אותם למקום הנכון, יכולות להפוך את החיים שלכם למלאים בחום וברגש. כגודל הסבל, כך גודל האהבה.
ובואו נאמר את האמת האבסולוטית והלא נעימה - לכולם יש שדים. זה שאין להם שם, לא אומר שהם לא אורבים בצללים ומוכנים לתקוף. כולנו באותו הסירה כאן, וכולנו רוצים אותו הדבר.
בג'ונגל אורבני והאנושי שלנו, כמו בטבע הפראי והראשוני, לזוג תמיד יש סיכוי טוב יותר לשרוד.
האמת אולי אכזרית ופוגעת, אך בהחלט ניתנת לאהוב.
השבמחקלכולנו יש שדים. כולנו שווים.