תהיות מחוויה מתקנת

יש אינטרקציות אנושיות חיוביות וארוכות טווח שאני פשוט מתקשה  להבין. אני רואה אותם, את כל הקשרים והיחסים האלה, רומנטיים ואפלטונים, מתרחשים מסביבי, אבל משהו לא מסתדר לי שם. זה אף פעם לא נראה אמיתי, לא במציאות שלי. תמיד מרגיש כמו משהו מאולץ שבני אדם מונעי אינטרסים עושים, כאילו תכנתו אותם לזה.

אני מקנא באנטרקציות האלה. אני מקנא בקלות בה אנשים מקבלים חיבור מציאותי בין אישי מסויים ומשתפים את חייהם עם אנשים אחרים. אני מקנא באלה שחיים כמעט ללא חשש, מכיוון שיודעים שאין אינטרס חבוי לצד השני. אנשים שבוחרים להאמין ולקבל לעיתים באופן כמעט עיוור את ההשפעה והנכחות של אחרים בחייהם, את העובדה שהם שם בשביל להישאר ואפילו יילחמו על כך, אנשים שלא שופטים ומוכנים להכיל גם את הדברים האפלים ביותר,
לעיתים במחיר אישי.

ברובו של הזמן, אני לא רואה את זה ככה. לצערי הרב מאד. כמה שאני מנסה להילחם בזה, אני לא מצליח לעשות את הצעד הזה, את ה LEAP OF FAITH , ולקחת את הסיכון האמיתי שאני כל כך רוצה, על מנת להנות מחווית מערכת היחסים האנושית האמיתית. לפחות כפי שמצטיירת בעיניי.

ניסיתי פעמים מעטות במהלך השנים האחרונות לעשות את הקפיצה הזו, וזה אף פעם לא נגמר טוב. לא עם חברים, אנשי מקצוע או בנות זוג. איכשהו זה תמיד חזר אליי, והפך למקור כל הצרות והרוע.  בעקבות הנסיונות האלה אני מתבייש במה שיש לי בראש. לא מעט אני מתבייש על המחשבות שלי, על כך שאני מעוות את אופיים האמיתי של אנשים בהתאם למה שהמנגנון מכתיב. 

אין תמיד קשר בין מה שאחרים עושים לבין התחושה הזו. כמובן, יש אנשים רעים בעולם, זדון ורשע שאינם תלויי חוויות חיים משחיתות הם חלק בלתי נפרד מהקוטביות האנושית, כמו גם דושבגים וסתם אנשים אגואיסטים, אבל יש לא מעט אנשים טובים שלא עושים דבר למעט לקבל את חבריהם בני האדם, לאהוב, לתמוך ולהיות אמיתיים ומכילים. אני מאמין שלברוב המוחץ של המקרים הנפש האנושית, כאשר היא נקייה מתחלואות החיים האלה, היא טובה ואוהבת בבסיסה. אני מאמין בכל ליבי שיש טוב שם בחוץ.

אני פשוט לא מצליח לראות את זה.

גם עכשיו, המח שלי עסוק בעיקר בלקבוע מציאות מעוותת נטולת התגרות משלו, ו"מכין" אותי לקטסטרופות מופרכות שהסבירות שהן נכונות קרובה לאפסית. הריחוק וההתנתקות מגיעים, וכולם, שוב, הופכים לאויבים שכל מטרתם היא להשפיל ולפגוע במקרה הטוב, או פשוט לא לספור אותי בכלל במקרה הרע.  אני נלחם מחשבה במחשבה, הגיון מסודר בתפיסה כאוטית, מסתכל למפלצת ישירות לתוך עיניה השחורות וחסרות התחתית, עושה כל מאמץ לא למצמץ, לא לפעול לפי מה שמהות הצד האפל של המח מטיף לי. אני יודע שברגע שארים את הטלפון, ברגע שאשאל את השאלה שנובעת מהמנגנון הזה, זה יעבור רע מאד. במצב הדיסוציאטיבי הזה, כולם אשמים עד שהוכחה חפותם, שכל עוד אני במקום הזה, עלולה לעולם לא להיות אופציה.

הדמוניזציה הקולקטיבית הזו היא כל כך לא הוגנת. מעוררת כל כך הרבה זעם, אשמה ותיעוב עצמי. 

האמת הנכונה, שאותה אני רואה כשענני המלחמה מתפזרים, היא שישנם אנשים בחיים, מעט אבל יש, שמקבלים אותי, ויש אף שמרעיפים עליי כמויות של אהבה חזרה, תוך סבלנות אדירה וקבלה של מי ומה שאני. ואילו אני, בתמורה, לרוב לא מצליח לראות את זה, שלא לדבר על להפנים את זה. 

למרות זאת, חוויה מתקנת ומפתיעה שאני עובר בזמן האחרון מקרבת אותי לאט לאט, בבטחון ובסבלנות, חזרה לסינכרון היקר עם היקום. מעולם לא ידעתי שאפשר, במיוחד לנרקיסיסט כמוני, להרגיש כזה אושר מהידיעה שאתה טועה.

אני מסרב לוותר על לאהוב ולהאמין, מסרב לוותר על הצד היפה של החוויה האנושית. . אני אנשך את שפתיי בקנאות עצמתית עד זוב דם לפני שאתן לזה לחרב לי את החיים עליהם אני עובד כל כך קשה – אני עדיין אוהב, נותן, מקשיב, מכיל, מבין, מחבק. זה שאני מצפה כל הזמן לקבל בדיוק את ההפך לא אומר שאני לא נותן את זה. 

לפעמים המאבק פשוט כל כך אינטנסיבי, כואב וקשה, עד שמותיר אותי לאה ועל סף אפיסת כוחות. אבל יותר ממכלול הקושי וההתבכיינות - אני באמת אוהב את החיים. אוהב אנשים. אוהב לאהוב. השקט והשלמות של הצד המואר מרגישים לי יותר נכונים מהצד האפל על עוצמותיו.

זה מה שבחרתי, ושם אני רוצה להיות.