לא משנה לאיפה בעולם תסע, אי אפשר לברוח. כמה שתתרכז, כמה שתרצה, כמה שתעבוד, העצב, הדיכאון, הזעם והסלידה הפנימית והחיצונית יהיו שם תמיד, מחכים להרים את ראשם המכוער ולפתוח במבצע כיבוש חדש של הנשמה. אז כמו כל בן אנוש נואש ואבוד הלכתי לפתרון הסופי והקל ביותר שיש – הדת. חזרתי בתשובה. במקרה הזה לא מדובר על יהדות, או נצרות, אלא הדת החזקה ביותר בעולם המערבי – הפסיכיאטריה.
יותר מארבע שנים הייתי איש מאמין. חשבתי שהנופך המתמטי והכימי של הכת הזו יילך טוב עם המחשבה הרציונאלית שלי. כמו כל חוזר בתשובה, גמעתי את כל מה שהם אמרו. לקחתי כל מה שדחפו לי. אמנם הרבי לא אמר, אבל הפסיכיאטר אמר.
ארבע שנים של מאבקים, ארבע שנים בהם כל יום מזכירים לך כמה אתה חולה, ארבע שנים בהם היית מאובחן כבעל נטיות פסיכוטיות (אפילו הוגדרתי על ידי אחת הרופאות "החדשות" שם, עוד לא בת שלושים, שחצנית וקרה כסכיזופרן למשך שנה). דחפו לי כמויות אדירות של כדורים אנטי פסיכוטיים, כאלה שיש צורך באישורים מיוחדים מהפסיכיאטר המחוזי על מנת לקבל אותם. למשך למעלה משנה צרכתי כל יום, בין המאזנים, האנטי דכאוניים ונוגדי החרדה 800 מ"ג סוליאן. FUN. זה הגיע למצב בו הייתי צריך לקחת כדור נוסף נגד תופעות הלוואי של שאר הכדורים שלקחתי. אני לא חושב שהיה לי חומר כימי טבעי אחד בתוך המח לתקופה ארוכה. אבל, כמו שאמרו לי לא פעם, עדיף לא לקחת סיכונים. אז לקחתי את הכדורים באדיקות עיוורת.
בהתחלה איבדתי את החדות הרגשית. הכל הפך קהה. אחר כך איבדתי את הרצון והיכולת לעשות דברים. הייתי יושב ובוהה. לבד. שעות. הייתי זומבי. הכדורים סייעו לי לעמוד ב"חוקים", לא על ידי פחד או איומים בעונשים קטנוניים חוצי דורות, אלא על ידי, פשוט, לקיחת היצרים והפיתויים ישירות מהמח, והפיכתו של נדב לזומבי שחיי העולם מסביבו פשוטים יותר. לא היה רגש. לא היה יצר מיני. חודשים על גבי חודשים של קהות מוחלטת, מעין נוחות של מוות מוחי, אדישות לעובדה שאתה בעצם יצור חי ומרגיש.אני אגלה לכם סוד שלא ממש כיף לשמוע. רוב הכדורים שניתנים לאנשים על ידי פסיכיאטרים לא נועדו במיוחד על מנת להקל על המתמודד את החיים. הם בעיקר נועדו על מנת להפוך את המתמודד לקל יותר לאלה הסובבים אותו. נקודת ההתמודדות כאן היא חברתית – מה שחשוב זה לפרוק מהאדם את הנשק, כמה שיותר מהר של מנת להקל על הסובבים אותו. לקחת תודעה של אינדיבידואל ולשתק אותה למען רווחת הכלל. ואז, אם יש זמן, מקשיבים מה לאישיות שלו יש לומר.
הכדורים האלה פשוט לקחו ממני הכל, והשאירו אותי במצב רע מאד. כשהבעייה שלך זה מחשבות אובססיביות קשות, אתה צריך טיפול ל OCD. אתה צריך כלים. אתה צריך כיוון ותחמושת נכונה. והדבר הכי חשוב שאתה צריך במאבק הכאוטי, זה לדעת במה אתה נלחם. למה שהרגיש כמו עידנים נלחמתי בטחנות הרוח הפסיכוטיות, כשהאויב האמיתי שלי נשאר מאחורי, לוחש לי מילות מוות מתוקות באדיקות רבה לתוך האזניים, צוחק עליי ומכשיל אותי בכל מקום. ולמה לא. אני טיפש – הוא תקף ואני נאבקתי בדברים אחרים. כבר לא היה לי כח, חשק, מטיבציה או אינטרס להילחם. אמרו לי שזה הפסיכוזה, שהכל בראש שלי, שהמח מהתל בי, ובו זמנית לקחו לי את הכלים. כיבו לי את הנשמה. הם נתנו לי טיפול שאיפשר למפלצת להשתולל אלימה וחפשייה בתוכי ללא אף כח מגן בסביבה.
בזכות כדורי הפלא, ככל שעברו השבועות, האדישות והקהות הפכו לנוחים יותר ויותר. Comfortably numb, כמו שגילמור וווטרס סיכמו בצורה כל כך פשוטה. לא היה לי אכפת. עבודה – בית – עבודה – בית. אין חיים, אין חברים, אין רגש. השיקוף המציאותי היחיד שיש זה פסיכולוגית פעמיים בשבוע שהייתה עסוקה בלגרום לי להבין שאני חולה קשה מאד ושעליי לקבל מה שאומרים לי, וביקורים חדשיים אצל פסיכיאטרים מתחלפים, ששיחקו עם המבנה של המח שלי בקלות שלא תתואר אחרי שיחות "עמוקות" של חמש דקות. זה מה שאמרו לי. זה מה שהכרתי. וככה קיבלתי אותי. זה מה שהייתי - מאני דיפרסיבי עם נטיות פסיכוטיות. חייב מיליגרמים רבים של כימיקלים שונים ומשונים על מנת לחיות את החיים בצורה המינימלית, החלשה והפתטית הזו. אבל הנפש שלי הייתה חזקה יותר מזה. וכמו שאני תמיד אומר – יצר ההישרדות האנושי חזק לאין שיעור.
לפתע כל המהות שלי זעקה מעבר לקיר הכדורים שאלך משם, שאני כבר איבדתי לחלוטין את הדרך. אני נמצא אלפי שנות אור מהיקום, צף במצב לימבו מיותר ומאבד זמן יקר. נדב – אתה חייב להרגיש. משהו. אז משהו חזר. הדיכאון. הוא החליף את האדישות. האבדנות החליפה את הנוחות. ושוב מצאתי עצמי שונא וזועם. ושוב התאשפזתי.
האישפוז היה נורא. הוא היה בודד, אגרסיבי, משפיל וארוך. מספר הפעמים בהם חתמתי על טפסי ניסוי בבני אדם, מספר המבחנים שפסיכולוגיים זבי חוטם עשו לי על מנת ללמוד, היו פשוט לא סבירים. המצב הלך והחמיר משבוע לשבוע, ובסוף דרך ארוכה מלאת כדורים וטיפולים פסאודו-מדעיים כמו TMS, הגיע שלב הפתרון האחרון – ECT, , או טיפול בנזעי חשמל. שם יפה ולא מזיק, שכל פעם ששמעתי עליו הופיעה מול עיני סצנת הטיפול החשמלי הלא אנושית מ"קן הקוקיה". אבל, המצב היה רע. הייתי נואש. לבסוף הסכמתי. הפסקתי לקחת כדורים, וזמן קצר אח"כ התחלתי את הטיפולים.
זה המקום לומר, שלמרות הסלידה הקשה שיש לי מהמוסד הרפואי-אלילי הפסיכיאטרי, יש לי אמון בטיפולי חשמל. יחסית לטיפולים רבים, יחסית, הם מאד הומאניים. ראיתי לא פעם כמה הם עוזרים לבני אדם, וראיתי מה זה עשה לי. בשיא הכנות – אם היה אפשרי אני חושב שכל בן אדם היה צריך לעבור אחד כזה פעם בשבוע. הסם הכי טוב שאי פעם לקחתי.
אני אסביר לכם מה שהסבירו לי על הטיפולים. אותי זה שכנע. איזה רופא אחד לפני המון זמן שם לב לדבר מעניין ומפתיע אצל מטופלים אפילפטיים שלו שגם סבלו מדכאון. הוא גילה שלאחר פירכוס המצב הנפשי השתפר באורך פלא. הוא חשב לעצמו ואמר, שאם זה המצב, כל מה שצריך לעשות על מנת לסייע לאוכלוסייה גדולה יותר היא ללמוד איך לייצר את הפירכוס הזה באופן מלאכותי. וזה בעצם טיפול בנזעי חשמל – פירכוס. כפתור הריסטרט של הטבע. האיפוס הזה, בשילוב העמימות והשכחה מההרדמה המלאה, עשו את העבודה. ההרדמה גרמה לכל הכאב להישכח, וניקתה את ערפל המלחמה שבתוך הראש, והחשמל שרף כל אויב והשאיר מח נקי ואפשרי לתיקון. זה לא שהחשמל "יתקן" אותך. הוא יביא אותך לעין הסערה. החשמל ייתן לך את ההזדמנות ההוגנת שיש לכל בן אדם להתמודד עם החרא שלו, בלי כל הרעשים והסערות והמחשבות הקשות.
הטיפולים הראשונים היו קשים מאד בשבילי. פחדתי. הייתי ממש מבועת. הייתי חרד שבאמצע פירכוס אשבור את כל שיניי כשהחשמל יכווץ את כל שרירי בכח. ראיתי מה זה עושה לאנשים. בפעם הראשונה שלי במרפאת החשמל לא יכולתי שלא להסתכל על מישהי עוברת את הטיפול, כאשר אחת האחיות חשבה שהרדימו אותי ופשוט לא סגרה את הוילון של המטופלת שלצידי. הדבר הקשה ביותר, בסופו של דבר, הייתה ההרדמה. בשביל אדם שרגיל להילחם בעור שיניו על מנת לא לאבד שליטה, ההרדמה המלאה הייתה האיום הגדול ביותר – ברגע שהחומר מוחדר לתוך הוריד, ברגע שהמרדים אומר לך בעדינות "לילה טוב", מתחיל מאבק של מספר שניות על השליטה במח, השליטה בערות. וזה קרב שאי אפשר לנצח בו. ההרדמה חזקה יותר בעשרות מונים. זה היה נורא בשביל חולה שליטה כמוני ללמוד לשחרר על מנת לא לעבור את שניות הסיוט האלה לפני ההרדמה. ובאמת, אחרי כעשרה טיפולים, קיבלתי מתנה שלא ציפיתי לה – למדתי לשחרר. למדתי לוותר על השליטה ועל הצורך בה ולתת לתחושה הממכרת של הכיבוי להשתלט עליי.
המשכתי עם הטיפולים. בחמישה מקרים במהלך 30 הטיפולים שעשיתי הטיפול לא עבד. אפילו כשהטיפול היה בילטראלי, קרי חשמל לכל אחד מצידיי הראש, החשמל נכנס למח ולא השפיע. כששאלתי את הרופאים איך קורה דבר כזה, הם לא ממש ידעו מה להגיד לי. אין להם הסבר מדעי לזה. אין להם הסבר להרבה דברים. עד שהיום אני לא מבין מאיך אדם יכול לחטוף כזו כמות של חשמל ולבודד אותה. אבל זה לא משנה – בסופו של דבר הייתה לנו אותה מטרה, וכמו כל מטרה שבן אנוש מציב לפניו, היא קידשה את כל האמצעים.
אני אסכם ואומר שטיפול חשמל לא יתקן את המח שלכם. הוא לא יבצע שינוי מהותי, יפרמט לכם את הדיסק וייתן לכם חיים חדשים. הוא ייתן סיכוי אמיתי להילחם. הדבר הטוב ביותר בחשמל, הוא שהוא לוקח ממך את הזכרונות. מטיפול לטיפול אתה זוכר פחות ופחות, טווח קצר וטווח ארוך, מה שאומר פחות התעסקויות בטראומות, ואפשרות להתמודד עם המפלצת בשדה קרב הוגן יותר. אתה לא זוכר, אז אתה לא סובל. זו הגדולה של הטיפול. חבל שזה לא מה שהם מספרים לך. הם מאמינים שזה סוג של טיפול קסם שיעשה שינויים מדהימים במח שלך, רק כי אתה מציג רשימה של סימפטומים. חשוב לי לומר שאני מדבר מנסיוני שלי, וישנם מחקרים רבים המוכיחים כי לחשמל יש השפעה מיידית ואוטומטית על חולים מסויימים.
יחד עם זאת - אל תחכה לחשמל שיעשה את זה אל תחכה שאף אדם, או כדור, או סם יעשו לך את זה. ברגע שמגיעה הזדמנות, קפוץ עליה בכל הכח ושנה את מה שנראה היה לך קבוע וחקוק באבן. תשתחרר מהפחד, והשלשלאות הקוגניטיביות יישברו. המח שלך הוא שלך, וכמו שמפלצת יכולה להתל ולפגוע בו, ככה אתה יכול בתחילה להחזיר מלחמה, ובסופו של דבר ללמוד לחיות אתה בהרמוניה בתוך כלוב הבשר ששניכם נאלצים לחלוק ביחד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה