האקדח

מוות. לא היה רגע אחד, מפתיחת העיניים עד שקיעתן, שלא ייחלתי למוות. לילות התפללתי לאלים לא קיימים שיקצרו את הסבל הזה וייגאלו אותי מהקיום השחור והכאוטי. ההרס העצמי ששלט בי ביד רמה עשה הכל חוץ מזה. עוד נזקים, עוד אנשים פגועים,  עוד תיעוב עצמי, עוד רצון למות. המזל שלי, אם תרצו, זה שחייתי ככה מאז שאני זוכר את עצמי. הייתי רגיל לזה – זו הייתה המציאות בשבילי. אני מניח שלמי שסובל מדיכאון באמצע החיים ולא מאז ומתמיד ההתמודדות קשה אף יותר. ימים שלמים, מגיל 14 עד שלושים,  מחשבה אחת רפטטיבית עד רמת האובססיבית שלטה לי במח – היקום דוחה אותך מעליו\ שונא אותך ורוצה שתחדול להתקיים. טעות של הטבע. אז חיכיתי וחיכיתי.

חיכיתי למוות, והמלאך לא בא.

הייתי "בסדר" כל עוד הייתי מחוץ לבית והעסקתי עצמי באלכוהול, סמים, גרפיטי והשחתת רכוש, נסיעה בטרמפים ברחבי הארץ, והסתובבות במקומות די מפוקפקים. לשנים תל אביב כבר לא הייתה תל אביב. היא הייתה בבילון. המערב הפרוע. קורנוקופיה של הרס לחבורת אנשים אבודים שמאוחדים על ידי כאב. זו גם הסיבה שלקחו לי שנים לחזור אליה. זכורים לי מראות של ילד בן 16 מדמם ושבור שיניים שמתבוסס בתוך הקיא של עצמו בסימטה מחוץ לשחיתות, ילדות בנות 14 שמצמידות את החזה החשוף שלהן לשמשות של מכוניות בשביל כמה שקלים מסוטים מחוץ לזמן אמיתי, והמון אלימות. המון משטרה, המון הסתבכויות, ולא מעט סכינים. למזלי, לא קרה לי שום דבר תמידי. כמה צלקות קטנות . הכל היה כל כך פרוץ. כל כך מותר. שם המשחק היה לברוח מהשחור – גם אם זה לסוג אחר של שחור. וכל האמצעים היו כשרים – כל האנשים היו כלים.

זה קשה כשאתה חי  במנוסה ומתחבא בשולי החברה – בסופו של דבר השחור והסבל יכניעו אותך. ובסופו של דבר, קצת אחרי יום הולדת 17, הסתגרתי. לא יצאתי, לא דיברתי עם אף אחד, לא ישנתי. יומיים עברו, ואז שלושה, וארבעה, ועדיין לא ישנתי. לא משנה כמה אלכוהול שתיתי וכמה גנג'ה עישנתי, פשוט לא נרדמתי. המח סירב ללכת לישון. הוא היה מבועת.

חוסר השינה צמצם את יכולות ההתמודדות שלי, העלה את הפרנויה ועיוות לי לחלוטין את המציאות.

בלי מי שישקף אותה בדרך כזו או אחרת, הייתי בטירוף מחשבות מחריש אזניים. חיטטתי במגירות בחדר בו ישנתי (שהיו מאוחסנים בו המון דברים של בניה של קסנטיפה), ומצאתי חבוי, עמוק בתוך אחת מהן, אקדח. הוצאתי אותו מהמגירה, הסתכלתי עליו. שמעתי את הרעש המטורף בתוך ראשי, ראיתי את האקדח, ונזכרתי בספר שפעם קראתי, "הזר" של אלבר קאמי. רגע השיא בספר, לפחות לטעמי, הוא לפני שהגיבור מבצע את הרצח, בו מתואר הטבע מסביבו כדבר רועש ושוצף, עצמתי ומחריש אוזניים. הוא ממשיך וממשיך ולא מפסיק, עד שנלחץ ההדק. דווקא הירייה הרועשת בתוך הנוף הפסטורלי המציאותי היא מה שגרמה לשקט בתוך מוחו. ופתאום זה נשמע לי הגיוני – ירייה יכולה להשתיק הכל. אני מודה, פחדתי לקפוץ או לחתוך את הורידים מחשש שלא אצליח ואשלם על זה מחיר פיזי כבד אחר כך ובכך אוסיף עוד סבל לחיי. מעולם לא אמרתי שאני אמיץ. אבל ירייה בראש  - סטטיסטית הדבר הבטוח ביותר. גם הכרתי 2 אנשים שזה עבד להם יופי. אז לקחתי את האקדח ודרכתי אותו. הכנסתי את הקנה הכסוף לתוך הפה, הרגשתי את הברזל הקר מכה בשיניי, את הטעם המתכתי והמציק, את התחושה של הסיום. העברתי את אצבעי אל ההדק, ולאט לאט התחלתי לנקור. ונקרתי. ולא יצא כדור. מעצור.

יש משהו שאנשים שמתאבדים יודעים, אבל לא תמיד יכולים לספר לנו עליו. יצר ההישרדות האנושי חזק עד כדי כך, שברגע האחרון ניצוץ החיים קופץ ואתה רוצה לחיות. אם זה בקומה רביעית אחרי קפיצת ראש לרצפת הבטון מקומה עשירית  זה קצת מאוחר מידיי, אבל אם אתה נוקר ויש מעצור אתה חי לספר על זה. ובאמת כך היה. במהלך הנקירה, כשהפטיש זז לאחור, שבריר שנייה לפני הלחיצה הסופית, פתאום לא רציתי למות. רציתי לחיות, לנסות, להילחם. ואני חרד לחשוב מה היה קורה אם זו המחשבה שאתה הייתי מסיים את חיי. אבל כנראה היקום רצה אותי בסביבה עוד קצת. מעולם לא ניסיתי שוב. הייתי קרוב מאד כמה פעמים, עם סכין לורידיי אך ללא אומץ (או פחד, תלוי איך מסתכלים על זה) לסיים את המלאכה, עד למצב בו ביקשתי במהלך אשפוז היום לעבור למחלקה סגורה ומפוקחת יותר, כי, בשיא הכנות, הכאב והרעש היו כל כך חזקים וסלידתי מכל דבר חי הייתה כה עצומה, שידעתי שאסור לי לסמוך על עצמי. עוד יום יומיים של מחשבות, וזה ייקרה. אבל, שוב, יצר ההישרדות האנושי – אחד הכוחות החזקים ביקום.

מאז לא ניסיתי. בשנה וחצי האחרונות בכלל לא חשבתי על זה. לא חושב שיש צורך. החיים שלנו הם כל כך ארעיים, חלקיק כל כך קטן במאקרו הכללי. כל חיינו מסתכמים בקושי לשבריר מילי-שנייה בתפיסת הזמן הקוסמית המציאותית. אנחנו בני אנוש. כל יום אתה יכול למות, וכך אני חי את חיי. אני אוהב את החיים, מחבק אותם, נהנה מהם, חי אותם. אין לי שום רצון לפגוע בעצמי או באחרים, ובטח שלא להתאבד. העולם מחוץ לביצה הוא מדהים. אנשים הם דבר מרתק. טבע זה דבר מהפנט. כל שיחה, מבט, מגע, ריח – הכל כל כך מלא. כל כך טוב.

ואם מחר אני אלך ברחוב ותיפול על משקולת של 16 טון – זה בסדר. אני חי את החיים שלי במלואם. לא מוותר על אף חוויה (אלא אם כן היא הרסנית) וגומע בשקיקה מה שליקום יש להציע. היום חיים. מחר זה מחר.