חופש זה משהו שרוב העולם המערבי לוקח כמובן מאליו. כמובן שאף אחד לא באמת חפשי וכולנו אסירים בתוך זוית מחשבתנו ותכתיבי החברה, ממלאים באופן עיוור את חוקי המטריקס שאנו חיים בו. יחד עם זאת, רובנו נולדים לתוך חופש פיזי שעושה את העבודה. לכולם מגיע להיות חפשיים. Every day is a great day for freedom .
חופש היה משהו שלא הכרתי. עד תחילת שנות ה 30 לא ידעתי מה משמעות המילה הזו. הייתי אסיר בתוך מוחי שלי, בתוך מחשבותיי. הפחדים וההפרעות שלטו בהתנהגות. לאן שלא הלכתי הרגשתי שמשהו נמצא מאחורי, מתנשם, מסתכל עליי. התחושה הייתה כל כך חזקה, שלעיתים הייתי מרגיש את הבל פיו על עורפי.
אפילו בשינה לא היה מפלט. גיל 16 היה הפעם הראשונה בה חוויתי Sleep Paralysis (שיתוק שינה, אני חושב השם בעברית). החוויה הייתה מבעיתה .אחרי שבועות של סיוטים והעמסת המח בעשרות פיסות מידע לישועה ממספר דתות ומיתולוגיות שונות, הלכתי לילה אחד לישון. באמצע הלילה התעוררתי כשאת אזניי מפלח קול גבוה וצורמני. הייתי מבוהל מאד ומיהרתי להזיז את ידיי ולחסום את אזניי. לא הצלחתי. התודעה אמנם הייתה ערה, אבל הגוף עדיין ישן. התחושה הייתה כמו נשמה שמתעוררת בתוך קבר דמוי גוף סגור ומחניק. לא משנה כמה חזק ניסיתי לזוז, כמה צעקתי על מוחי שיניע את האיברים של גופי שלי, אף אחד מהם לא זז. אחרי זמן שנראה כמו נצח הגוף החל להתעורר, ולבסוף חזרה לי השליטה על גופי .מעולם לא הרגשתי כל כך כלוא. מאז היו לי עוד 4 אפיזודות כאלה במהלך השנים. לימים הלכתי למעבדת שינה בהפניית הפקולטה, שם אובחנה אצלי אבחנה נוספת לרפרטואר,RLS, או "תסמונת הרגליים העצבניות", שהעיפה אותי משינה עמוקה עשרות פעמים בלילה. יחד עם הסיוטים וחוויות השיתוקים, שינה היא דבר שעד היום אני נמנע ממנו. שני רק לננסי תומפסון
.
כמה שנים קדימה – אשפוז ראשון. אחרי חודשים רבים של חיי בדידות אותם גזרתי על עצמי ואיבוד כל הכישורים החברתיים באשר הם, הגעתי לסביבה חדשה – אישפוז היום בפקולטה. אחרי זמן מה אנשים החלו לגלות בי עניין. בחורות החלו לגלות בי עניין. אחרי המאושפזת הראשונה ששכבתי אתה, אחרי זמן רב מאד של סגפנות, נכנסתי למאניה מינית. שכבתי עם לא מעט מהמטופלות שם, תוך זריעת ההרס הישן והטוב. ואלו האנשים האחרונים שאתה רוצה לעשות את זה להם. הבנתי כמה פגעתי בהן, האשמה תפסה יותר ויותר מקום וכח, ואחרי שהמאניה שכחה הגיע, באופן טבעי, הדכאון. והוא היה כבד מאי פעם. הוא היה כאוטי, ניהליסטי, אלים והרסני. המחשבות האובססיביות השתלטו לחלוטין, וכשכבר לא יכולתי יותר פניתי לעזרה, ועל מנת לשמור עליי שלא אנסה לקחת את חיי אושפזתי במחלקה הסגורה.
זה הרגע בו הפקולטה הפכה לארקהם .
אחד האחים ליווה אותי ממחלקת אישפוז היום למחלקה הסגורה. הוא פתח את הדלת הכבדה, הזמין אותי להיכנס, ומאחורינו נסגרה דלת הבריח המאסיבית בשקט מהדהד ומערער. הוא הוביל אותי לחדר מינימליסטי בו החפצים היחידים היו מיטות וארונות. הסימן היחיד לעולם החיצוני בחדר היה חלון מעוטר בשתי וערב של סורגים קשיחים בצפיפות מחניקה, עד ששיחקו עם שלמות הראייה של העולם שבחוץ. החלפתי לפיג'מה בנוכחותו, והוא עשה לי חיפוש בכל חפציי, מחרים את רוב תוכן התיק ומשאיר לי נייד, ארנק וספר. לאחר ההתארגנות וזריקה של מה שאני מניח ירגיש קטמין, שלח אותי האח להתהפנט מול הטלוויזיה. חנן, אחי התאום, תיפקד בצורה מקצועית ביותר, סידר לי במהרה תיק עם דברים שאצטרך ועשה הכל על מנת שאחייך, למרות הקושי הרב שהיה לו לראות את אחיו התאום, אתו חלק רחם, הולך ונעלם מהעולם. נשבר ליבי לחשוב עליו, ועוד יותר על אמא שלי, שנאלצה לראות במקום את הבן שלה קליפה ריקה שמאכלסת פיג'מת בית חולים .
את הניידים לוקחים בשעה שמונה, בה גם מסממים לך את הצורה כך שתלך לישון מוקדם. בלילה הראשון הייתי מותש והלכתי לישון. בשעה שתיים לפנות בוקר התעוררתי לשמע רשרושים לא מובנים, הרמתי ראשי וראיתי שאחד המאושפזים, גבר צנום חובש כיפה כבן חמישים, מחטט לי בדברים ומכניס לכיסיו כל מה שיכל. התעמתתי אתו ,ולאחר שהבנתי שאני והוא לא חולקים אותה מציאות, הלכתי לאחות התורנית על מנת לקבל סיוע, שלא הגיע. הרימו עליי את הקול על כך שיצאתי מהחדר באמצע הלילה, אמרו לי ללכת לישון ולהגיד את זה למשמרת הבוקר. נשמות טובות. יחסי האנוש במקום הזה היו מתחת לכל ביקורת – התייחסו למטופלים בהתנשאות ובביטול מזלזלים .
כבר ביום השני רציתי לצאת משם. הם משכו אותי כמה ימים, ואף פסיכיאטר לא ראה אותי. לא היה טיפול קבוצתי, לא היה ריפוי בעיסוק, לא היה כלום. מכיוון שלא נתנו לי לצאת מהמחלקה, העברתי את רוב זמני מביט בעיניים לחות על העולם שבחוץ, מעבר לסורגים הכבדים. אמנם רק חלון, אבל מבחינתי כל מה שמעבר לו יכול היה להיות בצד השני של היקום. בסופו של דבר מצאתי את מקומי, בין אם זה עם איילה, סכיזופרנית פרנואידית עימה פיתחתי קשר חברות קרוב ושנתנה לי להיכנס לעולמה המטורף, או בין אם זה אצל יהודה, החרדי בן ה25 שהיצר ונטיותיו המיניות בעולם הדראקוני החרדי העבירו אותו, באופן מילולי, על דעתו, ובין אם זה דני, ילד בן 19 שלקח משהו לא מובן במסיבת טבע, נכנס להתקף פסיכוטי ולמשך שלושה ימים דיבר עם אלוהים. הרגשתי יותר קרוב אליהם מאשר אל האנשים אליהם ניסיתי להתקרב במהלך חיי
.
לאחר שישה ימים שיחררו אותי. טעמתי שוב את החופש. אמרתי לעצמי שלעולם לא עוד, אני לא אהיה מוכן לוותר על החירות הזו בעד שום הון שבעולם.
אבל למלפצת היו תכניות אחרות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה