אני אתחיל בזה שאני לא אוהב את סדרת הכאפות באפי ציידת הערפדים. אף פעם לא אהבתי. בעוונותיי לפני שנים רבות ראיתי את כל שבעת העונות של הסדרה,כמספר החטאים, אז אני מרשה לעצמי ללכלך על חווית הדוסון קריק החבויה בתוך אריזה פלגיאטית נטולת מקוריות. למעט פרק אחד שנקרא NORMAL AGAIN.
בפרק הזה באפי מתעוררת בבית חולים לחולי נפש, אחרי שעוקץ אותה איזה שד או משהו בסגנון, ומגלה מציאות שמרגישה לה כה אמיתית, בה יצאה מהזייה בה חיה בעולם פנטסטי בו הייתה גיבורה ומרכז היקום, וחזרה להיות המאושפזת החלשה שכל כך רוצה לברוח מהעולם. אני מזכיר את זה מכיוון שיש לי סיוט דומה. לפעמים אני מסתכל על החיים שלי, על חוויות שאני חווה לראשונה בגיל כל כך מאוחר, הטוב שאני מרגיש, הכל כל כך זר לי. השקט, הרוגע, לא מרגישים אמיתיים, עד כדי כך שלפעמים אני מסתכל במראה ושואל את עצמי מתי אתעורר חזרה לבוש פיג'מה בפקולטה, מגלה שכל החיים האלה הם בעצם הזייה של נפש שבורה שכל כך רוצה לברוח מהמציאות שבתוכה הייתה אסירה.
הדבר היחיד שגורם לי להאמין במציאות הזו הוא הכאב. גם היום התעוררתי אחרי לילה מסויט, מזיע כולי, הלסת כואבת מהחריקות והשרירים תפוסים מהסטרס המטורף של עוד אחת ממתקפות הבליצקריג של תת המודע.
זה מעצבן, כל התיקים האלה שאתה סוחב אתך. כמה שאני מנסה לחיות את חיי כאילו אינם קיימים, אני מוצא עצמי לא פעם נאבק בפחד או חרדה שהנחילו לי אנשים שונים במהלך הדרך. הציפיות שלי מהתנהגותם של אנשים בסיטואציות שונות מתבררות בזמן האחרון כלא ממש נכונות, ואני מוצא עצמי מתבדה ומגלה שיש גם אחרת. אני יותר ויותר מבין שלא כולם אותו דבר. כמה שאנשים יכולים להיות חרא של עם, רודפי בצע, אונסי אדמה, רוצחי תמימות, אכזריים, לא כולם כאלה. אין אדם אבסולוטי. אין אישיות אבסולוטית. החכמה היא לדעת איך לא לייחס לכל האנשים בעולם את התכונות שמאפיינות את רוב האנשים בעולם, ואפילו לנסות להוציא מהם את הנשמה האנושית היפהפייה שמתבצרת אי שם בתוך מערבולת מנגנוני ההגנה והמסיכות. האמת הלא פשוטה היא שהאחוזים לא לטובתנו. הסבירות היא שרוב הזמן תחטוף את הכאפה שלך, אבל אסור לוותר – אי שם, בינות כל הרפש, הזוהמה וחוסר התמימות יש עדיין נשמות טובות, אמיתיות, שלא איבדו את מה שהופך אותנו לבני האדם. אי שם יש אנשים שאינם מונעי כח או פחד, אנשים שרוצים את כל הטוב שאתה רוצה.
מנסיוני שלי אני יכול להגיד ששווה לחפש. זה לא משנה כמה חרא יהיה בדרך, תמיד יש לנו את חוק המספרים הגדולים להישען עליו (ועכשיו הבאתי רפרנס מהיפה והחנון).
אבל זה קשה. כמה שאתה רוצה לחיות את החיים ללא המחשבות האלה, לא פעם ההגיון לא מצליח לגבור על ה"ידיעה" שהאדם שמולך הולך לפגוע בך. אתה מזהה משהו מוכר בהתנהגות שאצל אדם אחר הניב תגובה מסויימת, ובאופן אוטומטי מכין עצמך לאותה תגובה. ובד"כ זה מסתבר כטעות.
אנשים, אל תשפטו אדם אחד לפי משהו שאדם אחר עשה לכם. לא כולם יצאו מאותה התבנית, ולכולם מגיעה הזדמנות. אני לא אומר לבטוח בכל העולם באופן עיוור, אבל כן לתת הזדמנויות. לפעמים בתוך הזוהמה יש טוהר, ולפעמים אפילו מעטה קשיח ולכאורה בלתי ניתן להריסה יכול להכיל בתוכו נשמה אנושית שצמאה לאהבה.
ואין אוצר גדול מזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה