כאב. זה כל כך טבעי לבלות את חייך בבריחה מהכאב שלא מפסיק לבוא, לא לתת לו להגיע ולשטוף אותנו בנהרות של סבל. כאב פיזי זה קל. אפשר לכוון את הגוף ולהכין אותו לכאב, אפשר להרגיע אותו מעט בעזרת כדורים ונשימות, ולעיתים, אם הכאב בלתי נסבל, ליצור כאב במקום בו הכאב נסבל יותר, להקלה יחסית על הסבל. כאב פיזי הוא משני. החוזק של הנפש יכול לתקן אותו, לסנכרן אותו, להקל עליו. כשהנפש כואבת, אין שום דבר שבאמת יישכח את הכאב.
יש לי המון צלקות על הגוף שאספתי עם השנים. חלקן צלקות קרב מהילדות הזועמת, חלקן צלקות שהנחתי לאחרים לעשות לי, חלקן צלקות שעשיתי לעצמי וכאלה שפשוט קרו עם השנים. אני מודה, יש לי נטייה להיפצע ולהיחתך לא מעט. הידיים שלי מעוטרות בגוונים שונים של עומקי הצלקות שאספתי. כל צלקת הגיע מפצע פתוח ומדמם, וימים לקחו עד שהגוף תיקן את עצמו. אבל הוא עשה את זה אוטומטית, בלי מאמץ קוגניטיבי ורגשי כזה או אחר. במוקדם או במאוחר, כל פצע שגופנו ייספוג, יתוקן וייסגר. זו דרכו של הגוף, זוהי דרכו של היקום.
פצעים של הנפש, לעומתם, יכולים להמשיך לדמם ולדמם ולרוקן את האדם למשך חודשים, ולעיתים אפילו שנים. חלקם, אם מזניחים אותם לגמרי, עלולים להזדהם, ולהותיר מוגלות צורבות, מטפטפות נוזל צמיגי לבן-צהבהב, שמציפות את האדם בכאבים מייסרים
.
אני לא רוצה להישמע מסכן, אבל חלק מההוויה התמידית שלי, מאז ומתמיד, זה הסבל. כל בוקר שאני קם, במובלעות לאורך היום, ובשעות ערב והלילה. עושה רושם שהכאב הזה הוא רנדומלי, רוב הזמן אני אפילו לא מצליח לאתר את הנקודה בה הכל התחיל. בפרפראזה על ניק קייב, אני שט בתוך אוקיינוס שוצף של כאב, מנסה לנווט עצמי בינות הגלים. אבל אני הקפטן של הספינה – אני הקפטן של כאבי. אני לא מצטער או בורח מהכאב – אני בחרתי במודעות, אני בחרתי בחיים, אני בחרתי להרגיש. כאב וסבל הם חלק בלתי נפרד מחווית החיים. אין רגש בלי סיכון של כאב. אין חיים בלי סיכוי לאבדן.
למרות שאני חי בשלום יחסי עם הכאבים האלה, גיליתי שלאנשים קשה להבין ולקבל. במיוחד לאלו שבאמת אוהבים. קשה להם לקבל את העובדה שאתה סובל, לראות את פנייך משתנות ומתמלאות כאב וזעם מצריבת הפצעים הפתוחים, לראות את גופך מתעוות מתוך שינה מתקיפות בלתי נפסקות של הזיהומים בתת המודע. אני מנסה להסתיר את זה, כמה שאני רק יכול, אבל כאב מאותת על סכנה ודורך את הגוף, משקיע כל כולו בהישרדות בכל מחיר. ההשפעה לעיתים רחבה מכדי שאוכל להכיל אותה, והזיהום מתחיל לפלוש לחלקים ההגיוניים של המח ולפגום בתפיסת המציאות – הפרנויה עולה, הבטחון העצמי יורד, ומתחיל תהליך דמוניזציה קולקטיבי שהופך את כולם לאויבים, ובראשם אלו שאני אוהב. אני שונא את זה. יחד עם הסבל אני מוצף ברגשות אשמה על כך שאני מרגיש מה שאני מרגיש – אני יודע שאנשים לא אוהבים את זה, אני יודע שזה מרחיק אותם. אני מנסה להילחם בזה כמה שיותר, אבל אני מודה, קשה לי לבד. שנים רבות עברו מאז הרשיתי לעצמי להרגיש את מלוא הכאב ליד מישהו, שנים עברו מאז שהרפיתי ונתתי לאדם אחר לספוג אותי לתוכו ולהקל עליי את הסבל. תמיד הרגשתי ברגעים כאלה חלש, חשוף, קטן. ניסיתי לדבר עם אנשים, ניסיתי למצוא פתרון, אבל הכאב הרחיק אותם. רובם חיפשו מה לא בסדר אצלם, ולא משנה כמה הסברתי, לא הבינו שזה חלק מההויה. אולי לא היו מוכנים לקבל את זה. בסופו של דבר, בעיקר בזוגיות, הסבל הזה נוטה להשכיח מבת הזוג את היופי והאושר, ולראות רק את האלמנטים הטראגיים של האהבה
.
למרות שאני חי בשלום יחסי עם הכאבים האלה, גיליתי שלאנשים קשה להבין ולקבל. במיוחד לאלו שבאמת אוהבים. קשה להם לקבל את העובדה שאתה סובל, לראות את פנייך משתנות ומתמלאות כאב וזעם מצריבת הפצעים הפתוחים, לראות את גופך מתעוות מתוך שינה מתקיפות בלתי נפסקות של הזיהומים בתת המודע. אני מנסה להסתיר את זה, כמה שאני רק יכול, אבל כאב מאותת על סכנה ודורך את הגוף, משקיע כל כולו בהישרדות בכל מחיר. ההשפעה לעיתים רחבה מכדי שאוכל להכיל אותה, והזיהום מתחיל לפלוש לחלקים ההגיוניים של המח ולפגום בתפיסת המציאות – הפרנויה עולה, הבטחון העצמי יורד, ומתחיל תהליך דמוניזציה קולקטיבי שהופך את כולם לאויבים, ובראשם אלו שאני אוהב. אני שונא את זה. יחד עם הסבל אני מוצף ברגשות אשמה על כך שאני מרגיש מה שאני מרגיש – אני יודע שאנשים לא אוהבים את זה, אני יודע שזה מרחיק אותם. אני מנסה להילחם בזה כמה שיותר, אבל אני מודה, קשה לי לבד. שנים רבות עברו מאז הרשיתי לעצמי להרגיש את מלוא הכאב ליד מישהו, שנים עברו מאז שהרפיתי ונתתי לאדם אחר לספוג אותי לתוכו ולהקל עליי את הסבל. תמיד הרגשתי ברגעים כאלה חלש, חשוף, קטן. ניסיתי לדבר עם אנשים, ניסיתי למצוא פתרון, אבל הכאב הרחיק אותם. רובם חיפשו מה לא בסדר אצלם, ולא משנה כמה הסברתי, לא הבינו שזה חלק מההויה. אולי לא היו מוכנים לקבל את זה. בסופו של דבר, בעיקר בזוגיות, הסבל הזה נוטה להשכיח מבת הזוג את היופי והאושר, ולראות רק את האלמנטים הטראגיים של האהבה
.
בזמן האחרון אני מוצא לא מעט פצעים שותתי דם בתוכי, מפלחים את נפשי כסקאלפל בניתוח ללא הרדמה, ולראשונה, בתוך הכאב המבלבל הזה, אני מוצא שאני לא לבד. מסתבר שיש אנשים שמוכנים לקבל אותי כמו שאני באמת, לפלטר את הכאב והצער ולראות את הנדב האמיתי.
הזדמנות מצויינת לומר לך תודה מיכל, בת זוגתי האהובה.
הזדמנות מצויינת לומר לך תודה מיכל, בת זוגתי האהובה.
אני אבקש רק בקשה אחת בשם כל אלה שסובלים בחיי היום יום שלהם ובחרו בחיים - אם בחרנו לא לקרבן את עצמנו, אנא, אל תקרבנו אותנו. אנחנו לא רוצים רחמים, לא רוצים "סימפטיה". אנחנו רוצים הבנה, אמפתיה, אוזן קשבת ולפעמים חיבוק משחרר. מכל סבל יוצא אושר, כמו שמעז יוצא מתוק. תנו לנו הזדמנות להוכיח שאנחנו לא יישויות טרגיות. אנחנו מי שאנחנו, מקבלים וחיים את הסבל היומיומי בחיוך מנצח, לא בורחים, ובניגוד לרובוטים רבים בעולם, חיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה