רעש

זה שוב חוזר. שוב אני מרגיש את התחושה המלוכלכת הזו מתפשטת בחום מבחיל ממוחי לכל קצוות גופי ונפשי, שם הופכת לזרמים  של נוזל צמיגי, אפל קר ומנוכר שעושים דרכם  אל מרכז גופי דרך כל מהותי, ולבסוף מתגבשים לכדי כוכב מוות שחור וזר שמתמקם במרכז הבטן שלי, מרכז ההוויה שלי, ומתוך המקום האסטרטגי הזה שולח לכל קצוותיי נחילי חרקים רועשים ורעילים, כך שלמעט אותה התחושה המלוכלכת שהתחילה הכל אי אפשר לראות או לשמוע כלום,  והמח שוכח מי ומה הוא באמת.
אני זועם, אני משתולל מבפנים, כבר איבדתי לחלוטין את היכולת שלי לתפוס מה אמיתי ומה לא. עוד מעט אני אצטרך לבצע את תחזוקת האינטראקציות האנושיות היומיומית, ואני יודע שנזק ייעשה.
אני יודע שאנשים יגידו דבר אחד, אבל אני אשמע דבר אחר. אין דבר שיניח את דעתי. אין דבר שישתיק את מוחי. ההגיון עושה הכל על מנת להילחם במלחמות האלה, הבעייה היא שאחרי הניצחון במלחמה הכוללת על צבא הדכאון המאסיבי, אני מוצא עצמי במלחמות גרילה קוגניטיבית בלתי נפסקות כנגד קבוצות עצמאיות רבות של מחשבות אלימות,עוינות ורנדומאליות.

.

עושה רושם שאין דרך אמיתית להילחם בכל אחת ואחת מהן. קיים בי פיתוי גדול מאד לשחרר מהמאמץ ולהרים ידיים, לתת למחשבות הרעילות לשטוף אותי ולהתחיל לחיות את חיי על פיהם. כמובן, שברגע שאעשה את זה , לא יהיו ממש חיים לחיות על פיהם 
.

בימים האחרונים ניסיתי לשבת ולהבין מדוע זה קורה. הפכתי אירועים, טראומות וניסיונות חיים על מנת להגיע לנקודה העיקרית, ללב האפל של המפלצת הבלתי נראית שעד עתה אני רק נאבק בגרורותיה השחורות.כל כך הרבה סיבות עברו לי בראש, את כולם ביטלתי. אחרי חפירות מצאתי כי הבסיס מתגלה כאשר אני מבין כמה שביר הוא הביטחון העצמי שלי, אבל הסיבה לזה פתטית עוד יותר 
 .

הגעתי להבנה (מעוררת הרחמים בעיניי) שבמוחי, והרציונאל ביקש להוסיף בתוקף "במוחך בלבד!", אני פשוט בטוח שאף אחד לא רוצה אותי. לא משנה לכמה הישגים אגיע, לא משנה בכמה נשמות אגע, לא משנה כמה אוכיח את עצמי וכמה טוב אעשה וראוי אהיה – הדיפולט הוא שאני אדם סוג ב', ואף אחד לא באמת רוצה להיות לידי. אני פשוט יודע שאני לא רצוי בשום מקום, לא משנה לאן אלך – עבודה, חברים, זוגיות, משפחה – כל מקום שבעצם יש בו בני אדם 
.

בו זמנית, כאשר התחושות האלה עולות, המנגנון הנרקיסיסטי מתחיל גם הוא לפעול, ולעיתים מגיע לתחושת חשיבות וגאווה עצמית הנושקת לעליונות על חבריי בני האדם, מה שמותיר נרקיסיסט שחושב שהוא עליון על עולם שהוא יודע שתמיד יהיה בו סוג ב'
'.

וזה עלול לבלבל ולעיתים אף להחמיר את המצב 
.

הדבר המתסכל יותר מלהרגיש את התחושות האלה ולחיות עם המודעות להן ולדואליות שבקיומן הלא טבעי ביחד, הוא חוסר יכולתו של הרציונל לתת את קולו הרם והבטוח כבדרך כלל – עושה רושם שהכוחות שיכולים לשים את הקץ למערבולות האלה יוצאים בקול גדול ממעמקי ההיגיון וההישרדות, אך שאון מתקפות החרקים והבלבול מגמד את נוכחותם עד כדי רעשי רקע 
.

הפתרון לבעייה נמצא כאן, אצלך, בהישג יד, אבל בשלב הזה זה פשוט להביא סכין לקרב אקדחים.

אז מה אפשר לעשות? להפסיק לחיות אני לא מוכן. השלמתי עם זה שכאשר הכאוס מתחיל כבר קשה לעצור את זה, ולכן אימצתי את צורת ההתמודדות הטובה ביותר שאני מכיר-  מניעה. הרעיון הוא לזהות ולסכל את המחשבות האלה כשהן רק מתחילות. הרי בסופו של דבר כלום לא בא פתאום – תמיד יש סימנים מזהירים, תמיד יש דברים שחשוב לשים לב אליהם עוד בהתחלה ולשים להם קץ, אחרת ישנו מחיר לא פשוט. רוב הזמן הדברים האלה אצלי מזוהים ומטופלים, אבל השבוע נכשלתי. נכשלתי ושילמתי מחיר אישי לא קל, אבל כולי אמונה שבפעם הבאה, ובזו שאחריה, אצליח 
.

אבל זה חלק מהחיים. לא רק שלי, של כולנו. תמיד יש את נקודות החולשה והשבירה שכולנו חווים שיכולות היו להימנע אם היינו שמים לב קצת יותר לעצמנו, ולומדים לזהות ולתת מענה מיידי לנורות האזהרה על הדשבורד של המודעות שלנו. אף אחד לא יכיר אותך אף פעם יותר טוב ממך 
.

משתלם לך להכיר את עצמך.