המניפסט האובססיבי

את הפוסט הזה קשה לי במיוחד לכתוב. אמנם שיאו המעוות מתרחש ברובו המוחץ בעבר, אבל זה באמת משהו שכמעט אף אחד לא יודע. המחשבות האובססיביות שלטו ביד רמה בראשי זמן רב, ועשיתי דברים שאני רחוק מלהיות גאה בהם. היום הדברים שונים לחלוטין.

אני רוצה להתחיל בזה שאני מאמין שלכל אחד יש הפרעה אובססיבית ברמה כזו או אחרת. בין אם זה רק לדרוך על הפסים השחורים במעבר החצייה, ספירת נורות בשלטים או אמונות תפלות. לפי ההגדרה הפסיכיאטרית, כל אלה אובססיות וטקסים. באמונה תפלה, למשל, על מנת למנוע "עין רעה" נוקשים על עץ שלוש פעמים, אחרת מאמינים שיהיה מזל רע. מקרה קלאסי של הפרעה אובססיבית הוא אדם שאחרי שיוצא מהחדר חייב לסגור ולפתוח את האור מספר פעמים, אחרת משהו רע יקרה. מבחינתי, אין הבדל במהות של שני המקרים, רק בעוצמה.

בתור ילד, נער וגבר צעיר חוויתי מחשבות אובססיביות רבות. המחשבות האלה היו כל כך חזקות, עד שיצרו מציאות שהצליחה לגבור על כל מחשבה רציונאלית. האמנתי בלב שלם שאם לא אתנהג, אחשוב ואעשה דברים ספציפיים השמיים ייפלו. שנים לקח לי להבין שאם אתה מאמין שהם יפלו, הם באמת ייפלו. המחשבות, שהם תוצר של הפחדים הגדולים ביותר שלך, בסופו של דבר, ייפגשו אותך תמיד באמצע הדרך, כדברי אדי ודר, וימנעו ממך אפילו את החיים עצמם. אם אתה מאמין במשהו – בסופו של דבר הוא יקרה. אפקט פיגמליון . המחשבות נעו בין ה"ידיעה" שכולם שונאים אותי וצוחקים עליי, המסרים האבדניים אותם "קיבלתי" מהיקום על חוסר רצונו שאמשיך את חיי, ועוד מחשבות קטסטרופליות ומאגיות רבות וטובות.

אבל אני רוצה לדבר על מחשבות מסוג ספציפי, על האובססיה הכי קשה והכי מביישת שהייתה לי.

גדלתי בסביבה בה בגידה הייתה הנורמה. מגיל צעיר מאד הייתי חשוף לעובדה שאין נאמנות בין אנשים, וכולם בוגדים. זה לא משנה לאן הסתכלתי בעולם הקטן שלי, זה היה שם ולא הלך לשום מקום, בעקבות החשיפה הרבה למעילות באמון בשיתוף עם רגישות היתר שלי, פיתחתי מוסר תנכ"י ולא הגיוני מבחינה אנושית, עד רמת הקנאות. האבסורד היה שזה פגע בעיקר בי – יצר ההישרדות וההרס העצמי גרמו לי לא פעם לעשות דברים שנוגדים את בסיס האמונה המוצק והאבסולוטי הזה, והדבר גרם לשנאה עצמית אלימה ומאסיבית.

תמיד רציתי בת זוג. מגיל צעיר אני זוכר את הערגה הזו לרגש, אהבה, חום אנושי. וניסיתי. בגיל 16 הייתי מאוהב באור,בחורה מיוחדת ופגומה לא פחות ממני, והתחילה מערכת יחסים חזקה ונפלאה עד שאור החליטה, מתוך פחד שאנטוש, שננהל מערכת יחסים פתוחה. שכבתי עם אחרות, ראיתי אותה שוכבת עם אחרים. כל פעם שמישהו מאתנו עשה דבר כזה, השני היה כל כך פגוע שהלך, תפס קורבן וביצע את הנקמה שלו, עד שמצאנו את עצמו בתוך שדה קרב מפוחם ואפור, כשהרס טוטאלי מאחורינו ונשמות מדממות לרגלינו. אחרי כל החשיפות לבגידות, החברה הראשונה שלי, האהבה החזקה הראשונה שלי שבאה ממקום של כבוד וההערכה, בגדה בי, ולא פחות גרוע, אני בגדתי בה. זה לא משנה שהחלטנו שאלה "יחסים פתוחים". המחשבה האובססיבית  לא עובדת לפי ההגיון הזה.

הכעס, הזעם, האשמה , השנאה, הכאב – אלו היו מנת חלקינו למספר חודשים, עד שמשהו בתוכי פשוט נשבר. זה הפך את תופעת הבגידה והמעילה באמון לאקסיומה במציאות שלי. אין גבר שלא עושה את זה, אין אשה שלא עושה את זה. בני אדם, מטבעם, הם לא אמינים ובטח לא נאמנים. הבעייה שלי הייתה כאשר המוסר התנ"כי שלי לא הסכים עם ההחלטה הזו. במקום להשלים עם העובדה שאלה החיים ופשוט לחיות אותם בצורה פשוטה, עיוורת וקלה יותר, הפורטיניות והסלידה מה"חוטאים", שאני כמובן מהגדולים שבהם, רק הלכה והחמירה, עד לרמה שלא הייתה מביישת את טורקמדה.

בצבא פגשתי במקרה, בטלפון ציבורי, את יעל. הפעם הראשונה שראיתי אותה היה בטיול השנתי של כיתה י"א, ששנינו נשארנו באוטובוס, היא בעקבות שפעת ואני בעקבות הנגאובר מהגהנום. אחרי כל כך הרבה זמן של החלפת בנות זוג בקצב עקב העובדה שאתה פשוט משתעמם אחרי יומיים, זה היה שונה וחדש להסתכל על בחורה ופשוט להחסיר פעימה. יצאנו לדייט אחד בתיכון, שהיה קטסטרופלי. אני די משוכנע שבסופו היא חשבה שאני הומו. שלוש שנים לא ראיתי אותה, הגיע הצבא. המגורים שלי היו בבית החייל, ויום אחד בדרכי לחדר שמעתי קול מתוק שואל אם יש לי טלכרט, הסתובבתי, וזו הייתה היא. שוב החסרתי פעימה. שוחחנו קצת, וקבענו להמשיך את השיחה מאוחר יותר, דיברנו כל ערב למשך שעות,  ומצאנו עצמנו שוקעים יותר ויותר אחד לעולמו של השנייה. לא היה מגע. לא במובן הפיזי. במובן הנפשי והרגשי הייתה חגיגת בשרים טהורה ומטורפת. בסופו של דבר שנינו נשברנו, ובאותו יום, אותו תאריך שלוש שנים אחרי שנפגשנו פעם ראשונה, הצהרנו על אהבתנו אחד לשנייה והתחלנו לצאת. האהבה פרחה והחלה להמיס את המנגנונים הקרים, חושפת את הלב העירום לעולם. אבל מה שהחל כתהליך מקסים של התאהבות וחיבור חזק, הפך לדבר מעוות והרסני.

יעל הייתה מדהימה – אמיתית, אוהבת, חזקה ואמינה באופן יוצא דופן. היא באה ממשפחה עם לא מעט בעיות, והייתה עמוד התווך שם. אין לי שום טענות אליה. להפך.  אליי, לעומת זה, זה כבר סיפור אחר.

לא יכולתי להוציא מהראש את מערכת היחסים שהייתה לי עם אור. הפחד שיעל תבגוד בי היה כל כך חזק, עד שהחל לתעתע לי במח בצורה רצינית.  בהתחלה היה עוד קצת שקט. אחרי זה הגיעו החישובים, עיוות המציאות ולבסוף הוודאות שהיא עושה את זה. לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. יכולתי לראות אותה בעיניי רוחי שוכבת עם גבר אחר, מסתכלת עליי ולא אומרת מילה. זה שבר אותי. היכן שהיו חיוכים תמימים ואפלטונים, ראיתי פלירטוטים ויצר נלוז ומטונף. העננה השחורה החלה להאסף בראשי, ויעל כבר לא הייתה מי שהיא – בעיניי היא הייתה האויב, שעסוק בכל דקה ביום בלחפש דרכים לפגוע בי. חודשים סחבתי את התחושה הנוראית, ומשקל הסבל העיקרי נפל עליה. היא מצאה עצמה פעם אחר פעם בסיטואציות בהם הואשמה על מחשבות מפגרות שהיו לי בראש אבל מבחינתי היו המציאות, והייתה צריכה לסבול לצידה לאורך זמן אדם שלרגע לא מוריד את העיניים החשדניות והפסיכיות שלו מהאויב. בחודשיים האחרונים של החלק הראשון בסאגה ארוכת השנים שלנו שהגיעה לסיומה  ב 2005, המחשבות הפכו לדבר מפלצתי – אם באמצע הלילה יעל הייתה קמה לשירותים לרגע, אני הייתי נכנס לסרטים שיש בפנים גבר שמחכה לה, ובזמן שאני מחכה בחדר היא מזדיינת עם מישהו, תמיד נטול פרצוף, בטירוף ובכוונת פגיעה. בשירותים. בבית שלי. בשתיים לפנות בוקר. היום זה נשמע לי הדבר הכי מטופש ולא רציונאלי בעולם שאדם יחכה בשירותים יום שלם, בבית שלי, בעיר שהיא לא מכירה אף אחד בה, לרגע בו היא תבוא לקיים איתו יחסי מין, בזמן רנדומלי ולא קבוע מראש, ותחזור לחדר כאילו כלום. אבל לא ככה נראה הדבר בעיניי באותה תקופה. הייתי במקום כל כך אפל, שונא והרסני, שהמחשבה הזו שלטה לחלוטין במוחי ובתפיסת המציאות שלי.

החרבתי את האהבה.

אחרי שנים שהמח שלי היה תקוע על "REPEAT", לופים בלתי נגמרים של מחשבות מטורפות בראשי פעם אחר פעם אחר פעם, מצאתי את הפתרון.

כמו שנרקיסיסט מבוגר, משכיל ונטול יכולות סוציאליות אמר לי פעם, העקרון היחיד שצריך להיות לך זה שאין לך עקרונות. ותרו על העקרונות שלכם – זה מפריע לגמישות של הנפש ושל הקיום עצמו.. נסו להשתחרר מהעבדות שכולנו נולדים לתוכה, ותחשבו. תתגמשו.  בניגוד למה שרובנו גדלנו עליו, היקום אינו טוב. הוא גם לא רע. הוא ניטראלי, והאדם הוא שמנווט את החיים לכיוון כזה או אחר.

זהה מתי מתחילות המחשבות. נסה הלרגיע אותן בעזרת הרציונאל, לדוגמא נפח אותם לפרופרוציות בלתי סבירות לחלוטין, עד שההגיון יבין שזה לא אמיתי. זהה את הטקסים שלך, תאזור אומץ ואל תעשה אותם. כל טקס אולי מקל, אבל ההשפעה השקרית פגה אחרי שעה קלה. זה כמו התמכרות לסמים קשים – כל פעם שאתה עושה טקס אתה בעצם לוקח את המנה שלך, ואחרי שעה אתה צריך עוד. השיטה הכי טובה לטיפול בהתמכרות, היא פשוט להפסיק לקחת את הסם בבת אחת. טוב, אולי "פשוט" זו לא המילה הכי מדוייקת במצב הזה. ההתחלה קשה, אבל אחרי שמבינים שאין את העול הנוראי שבא אחרי ההקלה השקריתההימנעות הבאה מהטקס תהייה קלה יותר, וכך זה ימשיך עד שהמעגל יישבר והשליטה תהפוך לחלק מהחיים. חשוב לי לומר - זה לא ייעלם. לעולם. אבל זה עניין בחירה באיכות חיים.       

בסופו של דבר, לא משנה כמה משקעים מהעבר יתעתעו לך במח, כמה טראומות או זכרונות קשים ינסו להוביל אותך למקום האובססיבי, השליטה היא תמיד שלך. תמיד. אף יישות או כח או אל או גורל או מיקום כוכבים או השד יודע מה  לא שולטים בו.

האדם הוא האדון היחיד לעצמו.