חוץ מאדם אחד בעולם, אף אחד לא יודע על הקריפטונייט שיש לי בתיבת הדואר האלקטרוני. לא מדובר באיזו הוכחה שעלולה לפגוע במישהו או איזו פיסת מידע עסיסית שיכולה להכות גלים. חומר הנפץ במייל הזה פועל רק עליי. קראתי אותו פעם אחת, ובשארית כוחותיי סגרתי אותו ולא התקרבתי אליו שוב. אני יודע שהייתי צריך למחוק אותו. להחזיק כל כך קרוב אלייך, במרחק קליק, דבר שעלול במחי כף אחד להשמיד כמעט כל דבר שבנית, זה לא מהדברים החכמים יותר שאפשר לעשות. זה כמו להשאיר קופסה מלאת כדורים שתשב בצד, למקרה חירום. איזה אינטרס לעזאזל יהיה לי לפתוח את תיבת השרצים הזו, ולתת למילים הקשות לדקור אותי בטירוף רצחני פעם אחר פעם, לחורר את המהות שלי עד שלא יהיה דבר שיחזיק אותה שלמה? אין. אבל בכל מקרה החלטתי להשאיר את האלמנט ההרסני הזה בתוך חיי. החלטתי לא למחוק אותו, להשאיר אותו שם. מעולם לא קראתי אותו שוב, ואין לי שום כוונה לקרוא אותו. לסבול מבחירה נשמע לי מטופש,
ואולי, אולי, אולי יום אחד האישיות שלי תצטרך את הכאפה הזו, אולי יום אחד אני אצטרך להנחית עצמי ממרומה של מציאות לא נכונה, אולי אז אני אפתח את תיבת השיחה חסרת המנוחה והאלימה הזו. לפחות זה רק מייל אחד.
היום לפנות בוקר הגיע קריפטונייט נוסף. לא מאותו מקור, אבל עצמתי והרסני אפילו יותר.
יום חמישי. 04:30 לפנות בוקר. שוב קמתי מיוזע, כואב וכאוטי. תחושת חריטה צורבת במצח, כאבים חזקים בלסת בעקבות חריקות שיניים אלימות ומרובות, ושרירים תפוסים מתנועות הגפיים החדות והבלתי נגמרות. מזל שלי שיש וינסטון שיוציא אותי מכל זה. הוא כנראה קלט שהבן אדם שלו במצוקה, ופשוט הגיע אליי וחיכך אפו בפני והניח את כף ידו על ראשי עד שגלי האלפא המאסיביים ששידר הצליחו להעיף אותי מהעולם המסויט בו הוחזקתי בשבי ועוניתי, כמו רוב הלילות, על ידי תת המודע שלי.
להתאפס. צעד ראשון – מנגנון ההגנה הישן והטוב – למחוק מהזכרון את החלום. אני לא שומר עליהם – איך שהם באים ככה אני מפייד אותם. ההרגשה שהם מותירים בלב והלך הרוח המחשבתי בעקבות הסיוט אמנם נשארים, אבל מתמודדים איתם – חלום הוא לא חוויה רציונלית או מציאותית. אי אפשר על ידי התעסקות בו למצוא את שורש הבעייה. תת המודע אומר מה שבא לו, בכל רגש שייבחר. ואם תת המודע שלך כועס עלייך, הוא יתקוף, ולא תמיד תהיי משמעות אדירה ונסתרת לחוויה. את החלומות כדאי להשאיר איפה שהם – בצד האפל של המח.
מספר שניות ונשכח החלום. תחושת המועקה והחרדה אמנם נשארה, אבל אחרי כמה נשימות עמוקות ומדיטציה קלה לקולו של ניק קייב, חזרה אליי השליטה על מוחי והגיע הזמן לבדוק את היקף ההרס של הלילה. הסדין כבר לא היה מונח בסדר על המיטה, חציו על הרצפה, מלא קמטים וסימנים למאבק של הלילה. כוס קפה שעפה מאחת הבעיטות ונחתה על הרצפה, וכבר שעות מתבוססת בעשרות חתיכות בתוך הנוזל השחור והסמיך. 3 שריטות בודדות בחלקו העליון של המצח – תמיד מזכיר לי את אחד החלומות שחזרו על עצמם בילדותי,בו אני תוקף ומתעב עצמי בצורה כל כך חזקה, עד כדי שאני מנסה בכח לקלף את הפנים של עצמי בכח בציפורניי. ניקיתי וסידרתי את הבלאגן, והתאפסתי.
חמישי עבר. הגיע שישי. היום ישנתי טוב. מאד. זו הייתה אחת מחוויות השינה הנדירות האלה בהם כל התאים מתחדשים והנפש עצמה עוברת סוג של סינכרון. קמתי מחיוך ורגוע, כשהמוזה שלי לצידי, כל כך חי וחיוני, עד שלא מצאתי שום סיבה שבעולם להפעיל בבוקר כזה איזשהו מנגנון הגנה. וכך, עירום, מחוייך ומלא אופטימיות, פתחתי את תיבת המייל שלי, ושם הוא היה. יכולתי דרך המסך הקר להרגיש בפעימות החזקות שבקעו מתוכו, יכולתי לראות כמה שתיבה זו שונה באופן מוחלט מכל תיבת דואר אחרת במייל – אפילה, גועשת, שוצפת ומאיימת. בלעתי רוק, ניגבתי אגל זיעה ממצחי, פתחתי את המייל, התחלתי לקרוא. ככל שעיניי חלפו על המילים יותר ויותר יכולתי להרגיש איך אפילה כבדה מכסה את האור הבוהק איתו קמתי בבוקר, כיצד התוכן מביא את ענן המלחמה הישן והטוב, הטריטוריה של המפלצת, ונותן לה הזדמנות להשתלט על הכל ולחזור לזמן בו הייתי הביץ' שלה.
חמלה. עצב. כאב. התגוננות. התמקחות על האמת. תיעוב עצמי. רחמים עצמיים. עוד יותר תיעוב עצמי.
המייל לא נגמר. עוד ועוד מילים שמפלחות את מהותי ומפנות אותי נגדי, מציירות לי מציאות שמאד לא הייתי רוצה לחיות בה. מעולם לא כאב לי כל כך לקרוא משהו כמו את הדברים האלה. זה השאיר אותי, כמו שאמר המשורר, deeply disturbed and deeply unhappy.
עוד לא התאוששתי לגמרי. אחרי התפרצות רגשית לא אפיינית בה העיניים שלי מאיזו סיבה התחילו קצת לדלוף, נסגרתי. לקחתי כמה צעדים אחורה, איפסנתי את הרגש לרגע, נשמתי, ועברתי למצב הישרדות. עם כעס קל יותר להתמודד. והכי קל לכעוס על עצמך.
עברו שעתיים. אני כבר לא שונא את עצמי. לא שונא אף אחד. לא התמכרתי לתחושת הבדידות ארוכת הטווח שניסתה שוב לקרב אותי לחיקה בעזרת שירת הסירנה המהפנטת שלה ואז להטביע אותי במתיקות ולנתק אותי מהעולם. עבר.
עכשיו יש שני אלמנטים נפיצים שמונחים להם בשקט במרחב הוירטואלי, כבולים על ידיי, חיים לנצח על האנרגיה השלילית שהם מייצרים. אני לא הולך לפתוח אותם שוב.
אני מקווה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה