לי

שוב, כפי שכבר ציינתי, הייתי די נטול חברים ויחס בשנות החטיבה שלי. היו מספר מועט של יוצאים  מהכלל, שהבולטת שבהם היא לי, אותה פגשתי במהלך טיול של 3 ימים בצופים. כן, צופים. Wanna fight about it?.   כשנפגשנו לראשונה היינו כמו 2 מגנטים בעלי קטבים זהים שמנסים לחבר יחדיו – הדחייה והאיבה ההדדית הייתה משהו שלא הכרתי, ולמשך שעות שמרנו על מרחק אחד מהשנייה.

הגיע ערב. לי הוציאה גיטרה. ואז היא התחילה לנגן את patience של GNR, ובאותו רגע טהור משותף של מוסיקה,  מבטנו נפגשו והבנו פתאום מי עומד מולנו. למרות הדחייה הפיזיקלית הטבעית, שני קטבים זהים התקרבו והשתלבו אחד בתוך השנייה. אני, באופן טבעי, לא לקחתי את זה בצורה אפלטונית, והחיוכים והחיבה שנתנה לי פיתחו אצלי רגשות חזקים ורצון עז להיות אתה. כמובן, היה לה חבר חייל. כמובן, היא לא רצתה אותי בצורה הזו. אבל לי זה לא היה אכפת. העיקר להיות קרוב למישהו שמקבל  אותך ואוהב אותך,לא למרות אלא דווקא בגלל מי שאתה.

יום אחד רבנו. משהו מטופש וקטנוני שאני לא זוכר עד היום, אבל לא שוחחנו למשך יותר משבוע. ערב יום העצמאות ישבתי במצפה בישוב בו גדלתי ולא יכולתי להפסיק לחשוב עלייה -  הכח שלה, הכשרון שלה, השריטות המקסימות שלה. אמרתי בליבי להתנצל. ויום למחרת, ביום העצמאות, אזרתי אומץ התקשרתי להחזיר אליי את האדם הטוב ביותר שהכרתי מימיי.

הטלפון צלצל. אשה ענתה, שאלה מה אני רוצה, ואני ביקשתי לשוחח עם לי. ביקשו ממני להמתין, ואחרי שתיים-שלוש דקות של שקט מחריש אזניים ענה לי קול – נדב, אני מצטערת, אבל לי נהרגה בתאונת דרכים אתמול בלילה. לא ממש הבנתי מה היא אומרת. מתה? מה הפירוש מתה? מעולם לא היכרתי בן אדם שמת. שמעתי בשירים, ראיתי בסרטים וקראתי בספרים שזה קורה, אבל תמיד היה לזה הגיון נרטיבי. לא היה שום הגיון בילדה יפהפייה, עמוקה, חכמה ומוכשרת, אדם מוסרי וטוב לכל הסובבים אותו, שנזרקת באחוריו של טנדר שהחליק בגשם, כאשר כלי העבודה הרבים, הקשיחים והחדים מתפזרים לאחורי הרכב באלימות ומפלחים את גופה, ואם זה לא מספיק, היא נאלצת לעבור 9 שעות של ניתוח שניסה להציל את חייה – כאשר כל הזמן היא בהכרה מלאה. אני לא יודע מה אדם צריך לעשות על מנת לחוות כזו סדרה של סבל וכאב ( צעד ראשון במסע מחוץ לפרדיגמה המונותאיסטית) אבל זה מה שקרה. אני לא ידעתי איך להגיב. הייתי לבד בבית, לא היה לי למי להתקשר או לפנות, ומצאתי עצמי יושב מכווץ בפינת אחת הקירות בבית וכותב את שמה פעם אחר פעם, עשרות ומאות פעמים, כאילו שאם אכתוב מספיק היא תחזור. וכמובן, היא לא חזרה. משפחה טובה אבדה בת, העולם איבד נכחות פיזית של נשמה מדהימה, ואני איבדתי את החברה האמיתית היחידה שלי.

שנה לקח לי להתאושש מזה, הייתי חרד להתקשר לאנשים מחשש שיגידו לי שהם מתים דרך הטלפון, והבנתי פתאום שהכל מת סביבי. בדרך זו או אחרת, כל דבר מת. תראו את הטבע -  כל סתיו, גווע ומת. שנים לקח לי לעשות את הקישור שאמנם הטבע מת בסתיו, אבל הוא חוזר לחיים באביב. כל כך פשוט, כל כך הגיוני, כל כך טבעי – דברים מתים וקמים לתחייה במחזורים בלתי נגמרים. כלובי הבשר של בני אדם אמנם לא קמים לתחייה כמו העצים אביב, אבל הם יער ירוק עד בתוך זיכרונותינו ותודעתנו. לא  קיומם הפיזי הוא מה שנותן ולידציה לקיומם. זה מה שהם מטביעים בנו. ובשבילי – לי לעולם לא מתה ולעולם לא תמות. היא פה. בליבי. מקועקעת על גבי, שזורה בתוך נפשי