כתיבה. האאוטלט הטוב וההרסני ביותר שהכרתי בחיי. אני חייב להודות שפתיחת הבלוג הזה מפרה אותי, עוזרת לי יותר מכל אחד מעשרות המטפלים שהיו לי במהלך חיי. אבל לא תמיד המצב היה כך.
עד לפני זמן קצר, הכרתי רק כתיבה שבאה מתוך כאב. כתיבה של הקאת תת המודע על דף, מתוך שינה, להתפרק באלימות דרך העט, לפרוק מה שרק אפשר, ולהשאיר את האקדח מעשן. הכתיבה אמנם הייתה משחררת ואולי המעשה החכם היה לזרוק כל מה שבפורץ ממני ולא לחזור אליו. אבל ,כמובן, לא יכולתי לעמוד בפיתוי. כל ה"יצירה" שלי נבעה מכאב וזעם. למשך שנים האמנתי שאני לא יכול ליצור אלא אם כן אני במצב אפל, ושעליי לבחור – או שפיות או יצירתיות. וככה זה גם נראה. דפים על גבי דפים מלאי רעל ניהליסטי אלים, משאירים את התחושות הכואבות חיות ופועמות, לא נותנות לפצעים להגליד.
לא שמרתי כמעט כלום מהדברים שכתבתי בעבר. אני מאמין שאחד הדברים המטופשים בהתנהגות האנושית הוא נוסטלגיה. לא זכרונות, אלא געגועים רומנטיים למה שכבר קרה, ולא יחזור שוב. המציאות יכולה להיות סובייקטיבית, אבל הזמן לא עוצר. פרפטום מובילה. אין עוררין על כך שהיקום שועט קדימה, ומלא מהמורות. אם אנחנו רוצים למזער את הנזק, כדאי שנסתכל קדימה. להסתכל אחורה אולי יהיה מרגש ויעלה תחושות, למכורים לחיובי והשלילי גם יחד, אבל יחסום מאיתנו לראות מה יש קדימה, יגרום לנו לפספס הזדמנויות ואנשים וליפול במכשולים הרבים.
אחד השירים ששמרתי, מדבר בדיוק על זה – תהליך הכתיבה.
מחפש את המוזה, לא באה אליי
מחפש את המילים, האותיות אולי
מחכה שיבואו אל מוחי הנרעד
ומשם יזחלו, בחשאי, אל היד
ומהיד יישלחו תרעומות עצבים
אל העט הכחול, ייזלו המילים
ומשם אל הדף, בשקט מתים
יזחלו אותיות, יזרמו הפחדים
ירקדו רגשות, יתעלסו שאיפות
וביחד על דף, כולן נפגשות
וכל פנים הגוף, הנשמה והלב
ייזרקו על גבי דף לבן וכואב
וכל מילה שתרד על הדף הלבן
תשאיר צלקת שחורה, מין יצור מנוון
וכל יצור יטיל ביציו על שורות
ויקים קינים על גבי נקודות נקודות
ולפני שנוכל לעצור את הנזק
מליונים יפרצו, עם כוח וחשק
חשק לאכל כל רגש הנקרה בדרכם
להשמיד כל אנושיות, לנקז את הדם
והאדם שחש הכל מתרחש מול פניו
שולח ידו אל האשנב
ומתוכו מוציא אקדח קצוץ קנה
ובירייה משתיק את ההרס הזה
היום, אחרי מסע ארוך, הצלחתי למצוא את היצירתיות שלי בתוך השקט. לא עוד הבחירה בין שפיות לכתיבה. בסופו של דבר, לא משנה מה המצב שלי. לא משנה איך אני, באיזה מציאות אני חי, או כמה שקט או חרד אני. אדם זה אדם. נשמה זה נשמה. הגרעין הרגשי הוא אותו גרעין, וסוף סוף פיתחתי את היכולת לגשת אליו לא רק מסבל וכאב. למדתי לגשת אליו בחיבוק ובאהבה.
לפעמים לא צריך להילחם, לנסות לביית או לשלוט במפלצת. לפעמים צריך ללמוד לחיות איתה בהרמוניה ובמקום לאבד אנרגיה וכוחות חיים להגיע איתה לסינרגיה רגשית.
לעולם אל תפסיקו ליצור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה