נולדתי וגדלתי כילד כאפות עם נפש רגישה יתר על המידה. הרגש שייצרתי מהרגע שיצאתי לאוויר העולם הביא אותי למקומות שונים. זמן רב עבר עד שהבנתי שרגש, אם תסלחו לי על הקלישאה, הוא כמו נהר של מים זורמים. אם הנהר חסום, המים יעמדו, ואיתם יבואו יתושים וסירחון ומחלות, עד שהנפש תהפוך לביצה רעילה.
וזה היה המצב עד גיל 15. ילד שמנמן, פצעים על הפנים, מסתגר בבית עם ספרים ומוזיקה שילד בגילו לא צריך להתעניין בה, ומתבוסס בתוך ביצת הרגשות המאסיבית שלו. הכל היה שחור. וכואב. היו רגעים לא מעטים של זעם מעוור, ורגעים של רצון אדיר לסיים את החיים. זה נשמע מוגזם, אבל לא חייכתי. כמעט אף פעם. לא ידעתי שיש בתים בהם ההורים לא גרושים, לא ידעתי מה זה שמחה, תמיכה, בטחון, תמימות – חייתי את רוב זמני בעולם פנימי דמיוני מושפע הספרים והמוזיקה, תוך כדי הלקאה עצמית יומיומית, על כל דבר שעשיתי או משפט שהעזתי להוציא מהפה.
למדתי בחטיבה קטנה, 3 כיתות בשכבה, והתקשתי לקבל הזמנות אפילו מהלא מקובלים. הייתי מאוהב בכל מי שחייכה אליי, פתטי, "אהבת אמת" שנמשכה שבועות ומיכרה אותי לתחושת העצב והדחייה. הייתי כל כך פתוח ליקום, הלב שלי היה כל כך חשוף לעולם, שחשתי כאבים של כל כך הרבה אנשים. יכולתי לחוש כעס, אימה ופחד מאנשים שסבבו אותי. בפסיכיאטריה זה נקרא "מחשבה מאגית". אני קורא לזה עיניים פקוחות לרווחה.
כיתה ט' נגמרה, ואחרי חופש גדול, בו עברתי תהליך אבולוציוני מואץ - גבהתי, רזיתי, נעלמו לי הפצעים, ולמרות שכל מה שראיתי במראה היה ילד שמן (שעד היום מרים ראשו לעיתים), העולם ראה משהו אחר. עברתי לתיכון אחד מבין שלושה צמודים, שבכל שכבה 8 כיתות לפחות. מהביצה הקטנה ששקעתי בה נזרקתי לאוקיינוס ענק מלא סכנות, אך אף חשוב מזה, הזדמנויות ואפשרויות. מילד דחוי הפכתי למרכז תשומת לב, וחייתי מחוץ לקליקות החברתיות– הייתי בשוליים, במקום הכי טוב שאפשר. גם ככה חייתי בסרטים, המחשבות הפכו לנהליסטיות ואלימות מיום ליום, ולא מצאתי נחמה לזעם, התקעקעתי, שתיתי ועישנתי לפני גיל 15, אז גם לא ממש התעסקו איתי. הייתי מבולבל ומסוחרר מתשומת הלב הנשית, שפשוט נכנסתי לכל מיטה, או תא שירותים, או מקלט, או בית קולנוע, או חנות נטושה. אהבתי כל אחת ואחת מהן אהבה אמיתית. אמנם קצובה, אבל חזקה ועצמתית. הבעייה היא שמבחינתי זה תמיד נגמר אחרי כמה שעות. מבחינתן לא. אני מודה בבושה שלמרות הצורך בהישרדות, זה היה סוג של ניצול – הייתי צריך לפרוק רגשות ולשאוב אנרגיה. מילאתי את בנות הזוג הארעיות שלי בדו תמוצת הפחמן הרכילה של הרגש שלי בזמן שינקתי להן את רוח החיים, והלכתי. והן נשארו ריקות מעצמם ומלאות בחרא שלי. ואני פשוט הפניתי עורף.
הייתי כמו ערפד שלא יודע שובע. הפוזה המתגוננת והמרדנית שהייתה לי, שעזרה לי כל כך להגן על עצמי מהעולם החיצון, סיפקה לי טרף רב. התפיסה שלי של אהבה ושל קשר הייתה שונה לחלוטין מאלה שסבבו אותי. לי זה נראה מאד הגיוני. אבל, בסופו של דבר, צריך לכבד את החוקים של העולם שאתה חי בו, על מנת לא לפגוע בנשמות חפות מפשע.
החברה הראשונה האמיתית שלי הייתה מדהימה. היא אחד מהיחידים שיסתכלו עליי ולא ראו את השנאה והזעם, אלא את הנפש, את היופי של המפלצת הזו ששכנה בתוכי. ולזמן מה היינו מאושרים. עד שיום אחד, חרדת הנטישה שלה (שאגב, עם חייה הייתה מובנית לגמרי) השתלטה עליה לחלוטין והיא החליטה שננהל מערכת יחסים פתוחה. הרעיון הזה גרם לשנינו סבל בל יתואר, גרר נקמות רבות מרובות נפגעים, וחיסל כמעט לחלוטין את האמון המועט שלשנינו היה בבני האדם. שנים אחרי, אטמנו את החור הגדול שפערנו אחד בתוך השנייה ובנינו עליו פארק יפהפה ומרגיע.
היום אני יודע שהפוריטניות והמוסר התנ"כי עימו הסתובבתי כל חיי נובע מה OCD. ואני שמח וגאה לבשר שלא עוד. אני יודע איך היקום עובד – לא לפי הדת, התרבות או חוקי ומוסכמות החברה. הנפש האנושית היא גמישה הרבה יותר, יחד עם זאת אנחנו מעדיפים לכלוא אותה בתוך מסגרות, ולהתעלם מהרגש שהופך אותנו לכאלה ייחודיים, כאשר הוא מרים את ראשו ברגעים לא צפויים. אנשים – להתכחש לרגש זה להתכחש לעצמך. בפרפראזה קלה על שיקספיר , עדיף לאהוב ולהיפגע מאשר לא לאהוב בכלל. וזה נכון. הרגש האנושי נותן למציאות את הגוונים המהפנטים שלה. אהבה היא דבר גדול. אהבה היא כח טבע בלתי ניתן לעצירה.
ואהבה היא הנשק הגדול ביותר של המפלצת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה