המפלצת שבתוכי

שמי נדב. אני בן 32 וגר בתל אביב. אני חפשי. אני חי 
.

מגיל צעיר אני מתמודד עם מגוון של הפרעות נפש ואישיות, ולמשך 30 שנה חייתי במאבק תמידי ואין סופי. לפי האלכימיה, או בשמה הפופולארי הפסיכיאטריה ותורתה,ה DSM , אני מאובחן כדו קוטבי, נרקיסיסט, דיסוציאטיבי,  אובססיבי קומפולסיבי, בעל מחשבות ניהליסטיות, קטסטרופליות ומגלומניות. בנוסף יש לי בעיית אמון קשה ועוד דבר נפלא ומסוכן ביותר לציבור שנקרא "רגישות יתר". שזה, אגב, הולך מצוין עם חוסר האמפתיה של הנרקיסיזם. אני לא אינדיבידואל. אני אסופה של סימפטומים.

אני הראשון להודות שמשהו לא בסדר אצלי. חלפו להן שנים של ניסיונות השתלבות בחברה הנורמאלית עד איבוד עצמי טוטאלי. סיימתי תיכון, נלחמתי למרות שסרבו לגייס אותי ועשיתי צבא מלא + מילואים. עבדתי אפילו בביטחון בשדה התעופה, וכנציג שירות בקונגלומרט חזירי אוכל נשמות. התלבשתי כמוהם, התנהגתי כמוהם, ניסיתי להשתלב במנהגים הלא מובנים שלהם. עד שנשברתי. 

השנה הייתה 2005, ויום אחד פשוט התחלתי ללכת. אני יודע, נשמע קצת פורסט גאמפי, אבל לא יכולתי לעצור. ידעתי שאם אני אעצור אני אעמוד על שפת התהום. וידעתי שהפעם, שמוחי היה בכאוס טוטאלי ואיבדתי מעקב על המציאות, אאלץ שוב להסתכל לתוכה, וכשהיא תסתכל חזרה -  אני אמצמץ. ומצמצתי. ואז איבדתי את עצמי לחלוטין 

.

התנתקתי מכולם, ישבתי בדירה הקטנה עד שאזל לי הכסף וחזרתי לביתה של אמי, אותו עזבתי בגיל 16. ספטמבר הגיע, ההרס העצמי הוביל אותי לאבד את עבודתי, ובזה בעצם נוכחותי בעולם החיצון הופסקה. הסתגרתי בחדר, לא יצאתי מפתח הבית, לא ישנתי, לא ראיתי או דיברתי עם אנשים וכל מה שרציתי זה למות. זהו. אבל יצר ההישרדות לא נתן לי לעשות זאת משתי סיבות עיקריות – חתונתו הקרבה של אחי התאום והעובדה שאני לא ממש מוצלח בזה. בסופו של דבר, אחרי חודשים רבים, הופנתי למיון במוסד פסיכיאטרי, שלאחריו הגיעו שלושה חודשים של אשפוז יום, מהולים בשבוע במחלקה סגורה 
.

השתחררתי מה"פקולטה" במצב סביר ויצאתי אל החיים. כמובן, שזו מחשבה מטופשת ומעט חסרת אחריות לחשוב שניתן לתקן בשלושה חודשים של קייטנה סרטים ושריטות של 27 שנה. תוך זמן קצר מצבי הוחמר. אמנם עברתי לדירה משלי, עבדתי כמוכר ספרים והייתי מטופל באופן קבוע, אבל מה שנפתח במהלך חוויותיי בפקולטה הביא איתו נחיל של חורים שחורים לתוך היקום הפנימי שלי, ואט אט מצאתי עצמי נקרע לאלפי חתיכות כאשר כח המשיכה שלהם שאב אותי לאלפי מקומות מנוגדים 
 .

שנתיים וחצי של דיכאון כבד ומצאתי עצמי שוב בפקולטה. הפעם במחלקה סגורה, מחכה לאשפוז יום שנמשך חצי שנה ושירת הברבור שלו הייתה סדרת טיפולי חשמל. קיבלתי 100% נכות ועובדת שיקום שכל יום אמרה לי שהמצב הכי טוב שאגיע אליו הוא עבודה של 50% משרה, בסביבה טיפולית "תמיכתית". והאמנתי. והקשבתי 
.

יום אחד התעוררתי. הפסקתי לקחת כדורים והחלטתי שלהיפגע  ולחטוף סטירות עם הצד המביש מהיקום לא ימנע ממני להרגיש. לעולם. ולפתע, אחרי יותר משלושים שנה של רצון למות, חיבקתי את החיים. הפעם, אחרי שהתהום הסתכלה עליי בחזרה, לא מצמצתי. הסתכלתי לתוך השחור חסר התחתית והבהרתי במבט חודר שלעולם לא עוד. לעולם לא אצעק עוד איוב. השליטה היא שלי ולא של אף אדם אחר, וזכותי לחיות ולהתקיים בהרמוניה עם היקום.

והמחלה לא הרימה את פרצופה המכוער.
 .

אז התחלתי לחיות. עבדתי בחברת תוכן מדהימה, ואפילו פגשתי מישהי שגרמה לרצונותיי האבהיים החזקים, בזמנו, לצחקק מאושר. רציתי חתונה. רציתי ילדה. ראיתי אשה מדהימה. עברנו לגור ביחד, התארסנו, ולזמן מה הכל נראה היה שקט ונעים.

אבל, כמו שכולנו יודעים – יש מציאות.

והקשר התמוטט 
.

הבעייה  העיקרית בלחלוק עם אנשים את אשיותך ה"שונה" היא שזה מה שהם תמיד רואים מול פרצופם. אסור לך להיות עצוב, מבולבל, מנותק או סתם עצבני. זה הכל המחלה. זה הכל "המפלצת הזו שחיה בתוכך", אם אצטט. אין טעם להיכנס לפרטי הקשר, אני רק יכול לומר שאני שלם עם עצמי. נלחמתי ונלחמתי ועשיתי הכל על מנת לתקן אותו, ללא הועיל. עכשיו אני רגוע. שלם. שליו.  אחרי זמן שהרגיש כמו נצח הלב שלי הפסיק לדפוק בעוצמה. אני ישן. אני מרגיש. והכי חשוב – החתול רגוע בטירוף. אף פעם לא ראיתי אותו ככה. וזה אומר הכל 
.

ומה עכשיו? האם באמת חיה מפלצת בתוכי? האם אני זורע הרס וחורבן בכל נשמה שאני נוגע בה? אני לא יודע. כל מה שאני יודע זה שאני חופשי. אני חי.