סיזיפיות נצחית בראש עכור

 

לפני קצת יותר משבועיים נפער חור גדול בחיי. מסיבות כלכליות כאלה ואחרות, שאני מניח שרבים מכם מכירים ואף מבינים, נאלצתי לעזוב את בבילון, שם נמצא ליבי. יצאתי עם כיסיי הריקים למצוא דרכים שונות יותר לעשות כסף, על מנת שאוכל לקנות חזרה את העצמאות שלי. השנה האחרונה הייתה ועודנה קשה מהבחינה הזו – בראש ובראשונה עשיתי המון טעויות אסטרטגיות ולעיתים פשוט לא התאמצתי מספיק. בנוסף כמעט ולא נפתחו דלתות. כל דלת שנפתחה היתה כאליה מבורכת, אם כי מהר מאד גיליתי את טעמו המר וגודלו של הקוץ שבכל אחת מהן. קשה לי לנער מעליי את המחשבה המיותרת הזו, המחשבה שזוממים נגדי, שהיקום שם לי רגלים בכוונה. יש לי את כל הרציונאל הדרוש על מנת לטהר את המחשבה הזו, כשהבסיס הוא העובדה שאני פשוט לא מאמין בזה, ועדיין אני לא מצליח. תמיד חוזר לאותה נקודה, מעוררת הרחמים בעיניי, ש"גורלי" נמצא בידיו של גורם חיצוני כזה או אחר.

שטות.

אני מרגיש קצת כלוא והרבה לבד. זה לא שאני לא רגיל לזה, אבל חסר לי הקונסטננט, הקבוע היומיומי הזה שתמיד מעגן וממרכז לי את מפת המציאות. לדאבוני, אין לי עדיין את הכלים הדרושים על מנת לכייל כמו שצריך את תפיסת המציאות האובייקטיבית בעצמי. אני נעזר באנשים שמסביבי על מנת לקבל נקודת התייחסות מציאותית קבועה, ובלעדיי השיקוף הלעיתים נחוץ הזה הזה אני מתקשה לנתב את המחשבה הרחק מהמישור הקטסטרופלי. אותו מישור, בודד וצחיח, כמה סנטימטרים ימינה מהמציאות, שאני תמיד מוצא עצמי חוזר אליו, בסיזיפיות אדישה. 

כשהייתי צעיר הצלחתי לעשות את זה רק עם חפצים, שתמיד נטיתי לשבור או לאבד, ועם הזמן למדתי לעשות את זה עם אנשים ולבסוף אפילו עם חתולים. מנסיוני, זה מסוכן מידיי לשים כל כך הרבה כח בידיו של כל אדם או יצור חי, כי זה עלול לחזור לנשוך אותך בתחת, ולא בקטע טוב, ושוב תלך לאיבוד. צריך לשים מידה קצובה מאד ולהשתמש בקווי המתאר של ההתנהלות היומיומית המשותפת כמצפן. זה גם מרגיש לי לא הוגן כלפי הצד השני, סוג של דרישה עם יותר מידיי אחריות. היו תקופות ספורות בחיי בהן שמתי את מבטחי כולו בידיהן של בנות זוג, וזה עשה לטעמי רק נזק. למרות, שביננו, מפתה המחשבה שיש שם אדם שמוכן לעשות את בארטר הזהב – אהבתי, תמיכתי וקבלת כל עול ואפילה שיביא תמורת עזרה, רק שצריך, בסחיבת התיק שלי, שאוכל לרגע לחלץ עצמותיי ולאגור כוחות, וכל זה בחיוך וקבלה. לדעת שמי שאני באמת לא מרתיע, ושזו בקשה בסיסית, צורך בסיסי של כמעט כל אדם שיבינו ויקבלו אותו. חוץ מזה, כל טיפש יודע שכלב זקוק לבית. יחד עם זאת אני יודע כמה במקרה שלי המחיר הזה, תפיסתית, כבד.

העוגן היחסי האחרון שהעזתי לקחת מזה זמן רב, נעלם מחיי ביום שעזבתי את הדירה ויצאתי למה שאוכל לכנות "הג'וב הלוקסמבורגי", חוויה לא סימפטית שממש הייתי שמח למחוק ממוחי, יחד עם המסקנות העגומות שהגיעו בעקבותיה. כשחזרתי ארצה עברתי לבית אמי, ואני מעריך על כך שמקבלת אותי בביתה ותומכת, ומאז אני פחות או יותר מיטלטל ללא כיוון מוגדר במים לא מסומנים. את בת זוגתי אני כמעט ולא רואה, ממליון סיבות לוגיסטיות, ואני חי בחשש נוראי מלהיפגש עם וינסטון, שאומץ זמנית תודות לכמה נשמות טובות, מפחד שהוא יכעס ושזה ייעשה לו רע, ובאותה נשימה אני מפחד שהוא בכלל לא יזכור אותי....

אבל מה אפשר לעשות? אלה החיים, וצריך לדעת לשוט במים האלה, אפילו אם הערפל כבד ושירת הסירנות מבלבלת את החושים. כתיבה קצת עוזרת  - זה כבר משהו. כל מה שניתן עכשיו לקוות הוא שאצליח להיות קפטן טוב ולנווט את ספינתי למסלול הנכון וכך אזכה להסתנכרן שוב עם היקום, וגם זה יישאר כעוד זכרון מעורפל של עוד תקופה בחיים.